מיד אחרי שמשה ובני ישראל שרו "אז ישיר" (שירת הים), בשמות טו: כ-כא אנו קוראים על מרים והנשים: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".
לפי חזקוני, הנשים המשיכו לשיר את כל "אז ישיר" עם מרים, ולא רק את השורה הראשונה. רבי סעדיה גאון מתאר את שני סוגי התופים שהשתמשו בהם הנשים: הוא מתרגם את "תופים" כ"דפדוף" (תופים שמנגנים בהם ביד) ואת "מחולות" כ"תוול" (תוף גדול יותר שמנגן בו עם מקלות עץ).
השילוב של "תוף" ו"מחול" מופיע עם הכלים האחרים המשמשים לשבח את ה' בתהילים קמט:ג ו-קנ:ד, אותם אנו אומרים כל בוקר: "יהללו שמו במחול, בתוף וכינור יזמרו לו", "הללוהו בתוף ומחול..."
בסיפור הטרגי של בת יפתח בספר שופטים, אחרי שיפתח מנצח את בני עמון, הוא נודר להקריב כל מה שיצא ראשון מדלתות ביתו. בשופטים יא:לג נאמר: "וַיָּבֹא יִפְתָּח אֶל-מִצְפֵּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה, בִּתּוֹ, יוֹצֵאת-לִקְרָאתוֹ, בִּתּוּפִים וּבִמְחָלוֹת..." בדיוק כמו מרים והנשים, בת יפתח שמחה על ניצחון הקרב בנגינה בכלים.
מצודת ציון מגדיר גם את "תופים" ו"מחולות" ככלים ומפנה לשמות טו:כ. רד"ק, אבן עזרא ואבן ג'נאח גם מגדירים "מחול" ככלי נגינה. כמו כן, אנו רואים בשמואל א יח:ו-ז: וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ--בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.
לפי הנצי"ב, השיר של הנשים על הנצחון של דוד היה בנוי מהרבה יותר בתים שלא מופיעים כאן, והשורה הזאת הייתה רק הפזמון. נראה מכאן שהנשים היו זמרות ונגניות כאשר הן שרו את שירי הניצחון אחרי הקרבות הקשים.
האם הנשים גם רקדו?
הגדרה נוספת של "מחול" היא ריקוד (מחול הוא המילה לריקוד בעברית מודרנית). "מחול" הוא המילה הנרדפת של ריקוד שנמצאת הכי הרבה פעמים בתנ"ך, שלוש עשרה בסך הכל, כשבנוסף לכך, יש עוד שמונה מילים אחרות שמציינות ריקוד במקרא.
למעט שני הפסוקים בתהילים, שבהם "מחול" מתייחס בבירור לכלי נגינה, הפסוקים האחרים יכולים להתייחס לנשים הרוקדות או לנשים שמנגנות בכלים.
בנוסף, אנו רואים בסוף ספר שופטים כי "מחול" היה סוג של ריקוד שנעשה על ידי הנשים בכרמים כדי למשוך בן זוג. בשופטים כא:כ-כא, ציווה שבטי בנימין: ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.
התייחסויות לריקוד הזה מופיעות גם במשנה, תענית ד:ח. לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. הנשים המקראיות היו קבוצה מוכשרת ששרה, רקדה וניגנה בתופים אחרי ניצחונות צבאיים מוצלחים.
הרבנית שרונה מרגולין הליקמן היא בוגרת ישיבה יוניברסיטי-תואר ראשון ושני ובוגרת תוכניות אשכולות (תנ"ך) והלכתא במתן. היא עמיתה בתכנית חושן משפט במתן, המייסדת והמנהלת של עמותת תורת ריבה ירושלים, ושימשה כמדריכה הרוחנית הראשונה בארצות הברית. עלתה מניו יורק לפני 21 שנים.