שלוש משמעויות יש לשיר: האחת, היא צורת הביטוי ותבנית הכתיבה בסגנון מליצי בדרך כלל, תמציתי (כשירת הבאר) ומשובץ בחרוזים. יתרון ההבעה השירית על פני ההבעה הרגילה, הפרוזה, הוא ביופייה, הודה, וגם בעצמתה ושלל רמזיה. דברים שאפשר להביע בשיר אי אפשר לכתוב בפרוזה. מתוך הכרה בערך השיר ויתרונותיו, גם שירת הים המופיעה בספר התורה, צריכה להכתב בתבנית שירית מסוימת: 'אריח על גבי לבנה' ואם לא נכתבה כך,ספר התורה נפסל. לדוגמא: השורה האחרונה בשירת הים נכתבת כך:
הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.
צא וראה, בעיניך ממש, את ההליכה ביבשה בתוך הים..
המשמעות השנייה לשיר היא זו המוזיקלית. כאן בא לידי ביטוי מימד נוסף, מעבר לביטוי המילולי. השיר במובן הזה הוא רב רושם בעולם הרגש. דרך הניגון ניתן להביע אין ספור דקויות והרגשות שלא ניתן להכילן בהגיה ובאותיות. זאת ועוד, עצמת הרושם שהניגון מותיר בנפש היא לאין ערוך יותר מרישומן של מילים . כמה טכסטים מילוליים אדם שוכח בחייו וכמה ישכח מנגינות?
ברגעי שיא, בשעת הקרבת קרבנות הציבור בבית המקדש, מידי יום ביומו, בתמיד של בוקר ובתמיד של בין הערביים, בעת ניסוך היין, היו הלויים פוצחים פיהם בשיר. כך תאר הרמב"ם את תפקיד הלויים במקדש: "ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר: 'ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים' איזה הוא שירות שהוא בשם ה'? הוי אומר זו שירה." (הלכות כלי המקדש).גם בימי חג מיוחדים: "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג" (רמב"ם שם עפ"י המשנה במסכת ערכין.) הדבר מעיד כמאה עדים על חשיבות השיר והניגון במצוות התורה.
גם שירת האזינו נכתבת בתבנית שירית מיוחדת של רווחים באמצע השורה, (בשונה מן התבנית של שירת משה על הים.) על המבנה התחבירי של שירת האזינו כתב הרמב"ן דבר מפתיע: "ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה,וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה." הרמב"ן הבין כי בשירה זו מתאחדות שתי המשמעויות. הן זו של מילות השיר, והן זו של הנעימה והזמרה. ואף יותר מזה: זו של הניגון והזמרה, קבעה והכתיבה למעשה, את מבנהו התחבירי של השיר, כי ישראל שרים את השירה.
המשמעות השלישית לשירה אף היא משמעות מוזיקלית. עשירה יותר משירת הקול ואולי אף נאה ממנה: שירת הכלים, כלי הנגינה, "עלי הגיון בכינור". "ובמה הם מנגנים? בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל" (רמב"ם עפ"י המשנה שם) היכן מתקיים 'הקונצרט' הזה? ליד מזבח העולה בבית מקדשנו. יש דעות בחז"ל הרואות דווקא בתזמורת את עיקר שירת הלויים ולא במקהלה. לדעתן, ההפקה האומנותית של כלי הנגינה היא עיקר מצוות השירה בבית המקדש. .עמדות אלה לא התקבלו, ולהלכה נפסק שעיקר שירה היא בפה.אך למרות שלכלי הנגינה ולשירת הכלים מיועד תפקיד 'משני' בלבד,המשנה במסכת ערובין קובעת ללא היסוס שקושרים אפילו בשבת את מיתר כינור הלויים שנקרע, לצורך השירה על הקרבן . הדברים מגיעים עד כדי כך, ששירת הכלים והתזמורת בעת הקרבת הקרבן נקראת 'עבודה' לדעת הרמב"ם, והיא דוחה שבת.
בשעות נוראות הוד, בעת ניסוך היין על קרבנות הציבור, ובימי חג, היו מתאחדות שלוש משמעויות השיר להרמוניה נפלאה של מילים, קול ומנגינה. הלויים היו שרים משירי התהילים של דוד נעים זמירות ישראל בלווי של כינורות, חלילים, נבלים, חצוצרות וצלצל.
באותו זמן של ישועה וגילוי שכינה על הים, לאחר שירתם של משה ובני ישראל, הוסיפה מרים הנביאה את מימד הכלי שבשיר: "ןתקח....את התף בידה". ואחריה יוצאות כל הנשים בתפים ובמחולות, ומביאות לידי ביטוי משמעות אומנותית נוספת, חוויה סוחפת שהיא מעבר לשירה, חויית ריקודים ומחולות.
דוד המלך ידע את סוד השיר המשולש. הוא זה שכלי הנגינה במקדש נקראו על שמו 'כלי רוד' (דבה"י ב' כ"ט), הוא זה שעליו אומר הפייטן 'שלימד תורה בכל כלי שיר' (פיוט להושענא רבה) והוא זה שגם שידע לכרכר בעוז לפני ארון ה'. הד קולו של תף מרים ומחול נשי ישראל מצלצל בחתימת ספר התהילים של גדול המשוררים: "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור. הללוהו בתף ומחול הללוהו במנים ועוגב. הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. כל הנשמה תהלל יה הללויה."