מה תצעק אלי

בני ישראל יוצאים ממצרים. שנות השעבוד הגיעו לקיצן.
אמנם, כך היו סבורים ישראל, אך פרעה לא היה סבור כן.

ויֻגד למלך מצרים כי ברח העם ויהָפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו. ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כלו. ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה. וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן. ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. (יד, ה-י)

בני ישראל היוצאים ביד רמה "רוצה לומר שלא היו הולכים כדמות בורחים" (רלב"ג, עמ' 226), לפתע הופכים לעם בורח. פרעה הקריב - "רוצה לומר שהנהיג מחנהו במרוצה חזקה, באופן שהקריב אותו מאד לישראל" (עמ' 226-227) - ובני ישראל חוששים מאד וצועקים אל ה'. לאחר מכן הם גם פונים בתלונה למשה:
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר. (יד, יא-יב)

אבל משה יודע את שישראל אינם יודעים. משה יודע שרדיפתו של פרעה אחרי ישראל היא חלק מהתכנית האלהית. כך הודיע הקב"ה למשה בתחילת המסע:
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'. (יד, א-ד)

משה ידע שפרעה עתיד לרדוף אחרי ישראל ולכן הוא לא הופתע מכך כשם שישראל הופתעו. משה מנסה להרגיע את העם המבוהל:
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. (יד, יג-יד)
לאור זאת מפתיעים הפסוקים הבאים:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. (יד, טו-יח)
וביאר רש"י בשם חז"ל:
מה תצעק אלי - למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה.

ההפתעה שבפסוקים אלו היא שמשה, היודע שהכל הוא תכנית אלהית, נראה כמופתע. לאחר שעודד את ישראל בדברים לא ברור מה פישרה של צעקה זו של משה.
כך הקשה ראב"ע:
מה תצעק - י"א כי משה צועק אל השם. וזה איננו נכון, כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה, רק נאמר אל משה שהוא כנגד כל ישראל, בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'.
אין צורך בצעקה - אומר ראב"ע - לאחר הבטחתו המפורשת של הקב"ה "ואכבדה בפרעה..." שנאמרה כבר קודם לכן.
לכן סובר ראב"ע שמשה כלל לא צעק לה'. אכן, יש לציין שצעקתו של משה באמת אינה מוזכרת. חז"ל הסיקו שהיתה צעקה מתגובתו של ה' "מה תצעק אלי". ראב"ע לעומת זאת סובר כאמור שלא היתה צעקה של משה, ודברי ה' "מה תצעק אלי" מתייחסים לצעקתם של ישראל אל ה'. אמנם כיון שמשה הוא כנגד כל ישראל יכול היה הקב"ה לומר לו "מה תצעק אלי".

לעומת ראב"ע החולק על דעתם של חז"ל, מנסה הרמב"ן להצדיקם; וכך הוא כותב:
מה תצעק אלי - אמר ר"א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק. ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד). ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל.

אף אם נקבל את פירושו של ראב"ע שדברי ה' מתייחסים לצעקתם של ישראל, יש לתמוה לפשר דברי ה': האם לא אך טבעי הוא שישראל יפנו בצר להם לקב"ה? בעיה זו שבפירושו של ראב"ע מנסה הרמב"ן ליישב שאולי כוונת ה' היא לא לעצם צעקתם, אלא לעובדה שמשה מניח לישראל לצעוק ולא יוזם פעולה בעקבות ידיעתו שמאת ה' היתה זאת.
בכל אופן, דעתו של הרמב"ן היא כדעת חז"ל שמשה עצמו התפלל לה'. ולשאלתו של ראב"ע מה מקום יש לצעקה זו של משה לאחר הודעת ה' מראש "ואכבדה בפרעה... "? משיב הרמב"ן שמשה אכן יודע שהכל מאת ה' הוא, אך הוא אינו יודע מה עליו לעשות, ולכן הוא צועק אל ה'. דברי ה' "מה תצעק אלי" הם ביקורת לא על עצם הפניה אלא על מהותה ותוכנה. משה אינו צריך לצעוק אל ה' בחוסר אונים אלא לשאול מה עליו לעשות.

גם הרלב"ג הולך בדרכם של חז"ל אך משיב על קושיית ראב"ע באופן אחר; וכך הוא כותב (עמ' 228):
מה תצעק אלי - יתכן שמשה היה צועק אל ה' יתעלה שיציל את ישראל מיד מצרים שהיו קרובים להם מאד. ואף גם זאת שכבר ייעד ה' יתעלה למשה שהוא יִכָּבֵד בפרעה ובכל חילו, הנה עם כל זה לא נמנע מהתפלל לה' יתעלה, כי זה יהיה כלי אל שיחדש ה' יתעלה אי-זה מופת על ידו, להיותו דבק אל ה' יתעלה בעת התפילה. ויִדְמֶה שכבר אמר ה' יתעלה למשה שלא יצטרך לו לזעוק אל ה' יתעלה להכין עצמו אל שיהיה דבק בו באופן שיהיה ראוי להיעשות זה המופת הנפלא על ידו, כי הוא דבק בה' יתעלה תמיד.

משה אכן ידע שהקב"ה עתיד להפרע מפרעה, אך למרות זאת סבר שיש תועלת בתפילה לה'. בעת התפילה דבק המתפלל בה', והדבקות בה' היא תנאי הכרחי לחידוש מופתים ע"י ה' [תפיסתו זו של הרלב"ג היא בניגוד לסוברים שהמופתים מתוכננים מראש לזמן שבו הם מתרחשים; ואכמ"ל].
אמנם, משה רבינו אינו כשאר נביאים, הזקוקים לתפילה על מנת להדבק בקב"ה; משה היה דבק בה' תמיד, ולכן ראוי להעשות מופת על ידו גם ללא תפילה. זהו פשר דברי ה': "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" - אינך צריך תפילה כדי לדבוק בי ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו, והמופת עתיד להתרחש על ידך.

(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)