פרשתינו מהווה את המשך יציאתם של ישראל ממצרים, בדרך אל היעד הסופי בבניין ביהמ"ק בירושלים. כחלק ממסעם של ישראל במדבר, בדרכם אל ארץ ישראל, עתידים ישראל להגיע להר סיני, שם יקבלו את התורה בקולות וברקים. אולם האם הכרחי היה הדבר להיות כן? האם מסעם של ישראל היה חייב לעבור דרך הר סיני או שמא היו יכולים להגיע ישירות לארץ ישראל בלא קבלת התורה בסיני?
אנו כה רגילים למה שהתרחש במציאות במסעותיהם של ישראל ביציאתם ממצרים, שהשאלה נראית לנו מופרכת ותמוהה. ולא רק זאת, אלא שואלים אנו את עצמינו מה פשרה של שאלה זו, שהרי מה זה משנה אם התשובה תהיה כזו או אחרת?!
לכן מפתיע הדבר שכאשר קוראים אנו את הפסוקים הראשונים של פרשתינו, מגלים אנו שהתכנית האלקית היתה לכתחילה אחרת לחלוטין. ישראל היו אמורים לצאת ממצרים ומשם מהלך שלושת ימים להיכנס לארץ ישראל ולקבל בה את התורה בירושלים, "כי מציון תצא תורה ודבר ד מירושלים". שהרי אם מתבוננים אנו בפס המתארים את יציאת ישראל ממצרים וסיבת אי הליכתם ישירות אל עבר הארץ, אין אנו מוצאים שום זכר לכך שצריכים לעבור דרך מדבר והר סיני על מנת לקבל שם את התורה. להיפך, הסיבה שנותנת התורה בתחילת הפרשה לכך שאין ישראל הולכים ישירות לארץ ישראל, היא "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כלומר, ישנו חשש שהעם יתן ראש וישוב למצרים בהתקלו בבעיות שעלולות להופיע בהגיעם ישירות לארץ ישראל (ראוי לציין שאין המקרא אומר שהמטרה היא למנוע מלחמה. מלחמה בדרך תהיה בכל מקרה וכבר בסוף הפרשה כידוע. אבל המטרה היא למנוע את האפשרות של "ושבו מצרימה").
בכדי להבין נכוחה את השינוי הזה בתכנית האלקית, עלינו ראשית להבהיר שני מושגים שלמרות שבקריאה שטחית אנו רגילים שלא לעשות הבחנה ביניהם, הרי שכאשר מדייקים בדברים, אין ברירה כי אם להיווכח שיש הבדל מהותי ביניהם.
התורה בתחילת הפרשה אומרת לנו כי: "חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כלומר בני ישראל עלו מצויידים בכלי זין מוכנים למלחמה אם תידרש, לעומ"ז אומרת לנו התורה כי הסיבה ש"לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" היא "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ואם כן עולה השאלה מאליה: לשם מה עלו מצויידים בכלי מלחמה אם ברגע שיתקלו בה הרי יסובו על עקביהם ויברחו?!
מחוייבים אנו א"כ לומר כי המילים בני ישראל אינם שם נרדף ל-העם. המדובר בשני ציבורים שונים שתגובת כל אחד מהם היא אחרת במצבים שונים לאורך הזמן. כך גם ניתקל בשוני זה ביניהם כאשר יגיעו בהמשך הפרשה לשפת ים סוף, כאשר המצרים סוגרים עליהם מאחור. בני ישראל יגיבו ב"ויצעקו בני ישראל אל ד" כלומר נשאו תפלה להקב"ה שיצילם מיד פרעה. לעומתם העם הגיב ביאוש נורא כפי שעולה מתגובת משה "ויאמר משה אל העם אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ד אשר יעשה לכם היום", אם כן פסוק התלונה המופיע לפני תגובתו של משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים", מהווה את תגובת העם למצב המשברי. שאם לא כן, קשה הדיסוננס שבין צעקתם להקב"ה להצלה מחד ותלונותיהם בפני משה מאידך. אא"כ אין המדובר באותם האנשים, ובני ישראל הגיבו בצורה אחת והעם בצורה שניה (והיו עוד כתות אחרות כידוע מדברי הירושלמי), ולכן ישנה תגובה כפולה מצד משה.
מכאן יכולים אנו למצא פתח להבנת עניין שינוי המסלול וחובת המעבר דרך הר סיני וקבלת התורה בו. אילו הדבר היה תלוי בבני ישראל בלבד היו יוצאים ממצרים ומגיעים ישירות לא"י לירושלים לבנות את בית הבחירה. אולם בשל הימצאותו של העם, כלומר שילוב של הערב רב שהעלה משה ממצרים (כפי שיאמר הקב"ה למשה לאחר חטא העגל "לך רד כי שיחת עמך" - אותם שאתה העלת ממצרים על דעת עצמך) ואותו חלק מהעברים שבהתנהגותו טרם זכה להיקרא בשם בני ישראל, אותם קטני אמנה שאינם מוכנים עדיין להגעה לטרדות האומה בארצה עם המשברים וההתמודדויות הכרוכות בכך.
הרצון והכח להתמודד עם קשיים אלו נובע מהידיעה הברורה שלא משה הוציא אותנו ממצרים אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. והוא כבר הודיע למשה בסנה כי במידה והוא יצטרך לאות על "כי אנוכי שלחתך" בגלל שיחשבו שאתה פעלת את המעשה "בהוציאך את העם [דוקא] ממצרים" (וראה גם שם את שיזור הלשונות של בני ישראל והעם. וכמובן שיש הבדל בין העם ועמי). לכן ברור כי הסיבה "פן ינחם העם" היא פועל יוצא של המצב של "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".
מכאן יכולים אנו ללמוד לימוד חשוב וגדול: אנו צריכים לראות מה התורה אומרת לנו בדברה עימנו ולא להשליך עליה את דעותינו. כי אז, יכולים אנו להתחיל לשמוע מה ד מדבר אלינו ודורש מאיתנו ואז מתקיים בנו "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".