"וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (שמות י"ג, יז) - למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שַלַם הקץ, ונהרגו מהם שלושים רבוא. ולמה נהרגו? שחִשְבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו שלושים שנה... והרגום פלשתים שנאמר "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת" (דהי"א ז, כ-כא) - והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים... אמר הקב"ה: יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים. מה עשה הקב"ה? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת" (יש ס"ג, ב), אמר הקב"ה: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר "ולא נחם אלקים". שמות רבה כ, יא.
בימים אלה בהם מתגבשות מסקנות הוועדה לבדיקת כשלי המלחמה, נראה שהעיון בדרשתנו יכול להעלות מספר מסקנות באשר לדרך ההתמודדות הראויה עם כשלונות ככלל, כך שבמסקנות אלו יהיו תועלת להתמודדות עם כשלונות לאומיים ופרטיים כאחד.
ראשית כל, אין ספק כי יש להודות בכשלון, לבדוק היטב את הסיבות לו, ולאפשר התמודדות נוספת רק כאשר כל התקלות תוקנו. היציאה לכיבוש ארץ ישראל של כלל העם, ולא רק של שבט אחד, היא שינוי משמעותי המתקן את הטעות שבסברה שכיבוש חבל ארץ אפשרי על ידי הפעלת כוח קטן. תיקון נוסף נעוץ בהמתנה עד להבשלת התהליך, עד ששלם הקץ. כשלונות רבים נובעים לא רק מפעולות לא נכונות, אלא גם מעיתוי מוטעה, או מחוסר נכונות להמתין בסבלנות עד למיצויו המלא של ההליך.
מאידך גיסא, נראה שדרשתנו באה ללמדנו כי לאחר שלב תיקון כל הכשלים, יש להיזהר ולהישמר שלא לשקוע בייאוש ובתחושת כשלון. יש לשים לב שהמקור המרכזי של סיפור מלחמת בני אפרים באנשי גת מצוי דווקא בספר דברי הימים ולא בספר שמות, והבסיס לשיוכו לתקופה שקדמה ליציאת מצרים, נעוץ רק במרומז במילים "כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". הדרשן טען כי במילים אלו רמוזה ההפניה לסיפור בדברי הימים, שכן ניתן לקרוא את הביטוי לראות מלחמה לא רק כלצפות ולחשוש מפני מלחמה המתרגשת לבוא, אלא גם כלראות באופן ממשי את תוצאות המלחמה שהיתה.
השאלה המרכזית שעולה מתוך קריאת הדרשה, היא מדוע לדעת הדרשן סיפור הכשלון לא נמצא במקומו הטבעי בספר שמות, והוא נדחק לשולי התודעה בספר דברי הימים. ייתכן שיש קשר בין טענתו של הדרשן שהקב"ה לא היה מעוניין במפגש ישיר של יוצאי מצרים עם גל העצמות של הנכשלים, לבין המפגש הבלתי ישיר שלנו עם סיפור זה.
נראה שדרשתנו באה ללמדנו כי לא ניתן להגיע להצלחה ולניצחון, כאשר אנו מניחים לנגד עיננו באופן מתמיד את כשלונות העבר. לא מומלץ להיכנס לארץ ישראל כשמול עיננו גל של עצמות, ואף לא לצאת למלחמה כשבראשנו מהדהדת כל הזמן סכנת ההשתקעות בבוץ הלבנוני. אך כיצד ניתן לצאת למשימה בלא החשש הטבעי כי כשלונות העבר יחזרו על עצמם?
הפתרון שמציעה דרשתנו לשאלה זו, היא איגופה של הבעיה. הפתרון שבסיבוב ארץ פלשתים הוא קודם כל פתרון צבאי ראוי, המאפשר לחימה מול המוצבים החזקים של הפלשתים מגבם, תוך שהם מנותקים באופן יחסי מבסיסי האספקה הטבעית שלהם. אך הדגש של הדרשה איננו על הצד הצבאי כמו על הצד המוראלי: עצם העובדה שדרך חדשה נבחרה, בלא להיכנס שנית עם הראש בקיר כבעבר, מעודדת את הלוחמים ומפקדיהם, מציבה בפניהם תקווה חדשה, ומאפשרת להתנתק מתחושת הכשלון של העבר שעלולה למוטט את המערכה הנוכחית.
נקודה חשובה נוספת בה מסיימת הדרשה, היא חשיבות מינוף הכשלון, כאמצעי להצלחת המערכה הבאה. אמנם אין לצאת למערכה מחודשת מתוך מורא של גל העצמות של המלחמה הקודמת, אך מאידך, חלילה לנו מלשכוח את הנופלים ואת המטרה לשמה נפלו. מסירות נפשם של הנופלים הופכת למופת ללוחמי ההווה, ובמלחמתם המוצלחת גואלים הם גם את המטרה לשמה נפלו קודמיהם, ומביאים בכך נחמה למשפחותיהם.
לאחר תחקיר הכשלים ותיקונם, נראה שיש לעמול על מנת לצרוב בזיכרון הלאומי של המלחמה לא את כשלי המלחמה, אלא דווקא את גבורת הלוחמים, מסירות נפשם, ודבקותם במטרה. כך יש סיכוי לא רק להתגבר על המשבר, אלא להתגבר מתוכו, לא לנסות ולשכוח את שהיה - אלא להצליח לצמוח מתוכו.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן