פרשת השבוע, פרשת בלק, היא בעצם פרשת בלעם היות שהיא עוסקת בעיקר בדמותו של בלעם, שנשכר לקלל את ישראל אך נאלץ, על פי דבר ה', לברכם. מתוך שלוש ברכותיו, הבולטת בניהן, פותחת במילים המופלאות הנאמרת ע"י כל יהודי מדי יום בתפילת שחרית:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה).
הרבה פירושים ודרשות עסקו בפירוש פסוק זה. אחת הדרשות העמוקות המובאת בשם הבעש"ט, אומרת כך (במילים שלנו): האדם, כמו המשכן, בנוי משכבות. במשכן היו יריעות פנימיות יקרות ויפות – "שש משזר, תכלת וארגמן", שכיסו את הקרשים והכלים; ומעליהן – יריעות עיזים, פשוטות וגסות, שכיסו את המשכן כלפי חוץ. כך גם ביהודי – יש שתי דרגות: "יעקב" – הצד החיצוני, הגלוי, של הנפש שבגוף והמאבק היומיומי בעבודת ה' כעבד מתוך קבלת עול מלכות שמיים; ו"ישראל" – הצד הפנימי, הנשמה, העבודה כבן בחיבור הטבעי והעמוק לאלוקות.
הספירות | צילום: יחצ
וכך מורה הבעש"ט כמו שבמשכן היריעות החיצוניות גסות והפנימיות עדינות – כך האדם צריך לשים את "יעקב" כלפי חוץ שהוא הגלוי, ואת "ישראל" לשמור פנימה, שהפנימיות תהא נסתרת וזכה.
הפסוק "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" הוא אפוא בשורה גדולה לאדם:
כשהוא מצוי בזמנים של קושי והסתרה, הוא יכול לזכור שבפנים יש לו נפש אלוקית טהורה, דבוקה באלקים תמיד, שרק מחכה להתגלות. ובזמנים של הצלחה ורוממות, הוא צריך לחשוב על כך שהוא בסך הכל עבד, שכל שנדרש ממנו זה לעשות גם כשקשה, גם בלי להבין ובלי לרצות.
דרשה נוספת, שמובאת במדרשים וגם ברש"י על הפסוק, דורשת את המילה "משכנותיך" מלשון "משכון" – שחורבן המשכן והמקדש היה משכון (כפרה) עבור ישראל.
"כילה חמתו בעצים ואבנים ולא בישראל"
אפשר לקשר בין הדרשות: המקדש הוא החיצוניות – סדר העבודה הגלוי; ואילו "ישראל", פנימיות הלב וכוונת המעשים. הפנימיות נשמרת לא משום שהיא חשובה יותר, אלא משום שהיא שורש שיכול תמיד להצמיח מחדש. היא מקור בלתי נדלה של חיות שמחייה את החיצוניות.
נאמר בזוהר הקדוש:
"תלת קשרין מתקשרן דא בדא: קוב"ה, אורייתא וישראל וכלהו... סתים וגליא" – שלושה קשרים מתקשרים זה בזה: הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל – וכולם בשתי הפנים הנסתר והגלוי.
מה שאומר שבשלושה אלה – הקב"ה התורה וישראל – מה שיש באחד יש בשני ובשלישי. כמו שבאדם יש חיצוניות (יעקב) ופנימיות (ישראל), כך גם בתורה:
התורה הגלויה – סיפורי התורה וההלכות שבתלמוד ובפוסקים.
התורה הפנימית – סודות התורה, כוונות הלב, הנשמה של התורה.
וכפי שלימד הבעש"ט – התורה הנגלית וקיום המצוות יהיו כלפי חוץ ואילו פנימיות התורה נשמרת כלפי פנים.
לימוד התורה הנגלית וקיום המצוות בפועל הם עיקר, אבל הם עלולים להתייבש ולאבד את הטעם והחיות. ואין דרך להחיות אותם אלא בלימוד פנימיות התורה, שהיא כמעיין הנובע מים חיים, שלא תיבש התורה הנגלית ולא הנשמה. ולא רק בלימודה אלא בעיקר בעשייתה, שהיא התפילה המחברת אותה אל ליבה של הנשמה ואל חיי היום יום של האדם.
הספר החדש שהשאיר לנו הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זי"ע, ונערך על ידי, עוסק בדיוק בזה.
הספר נקרא "הספירות", על הספירות בעולמה של החסידות. הספר מסביר את מהות הספירות – מושג יסוד בתורת הקבלה – בכלל, וכל אחת מהן בפרט, כפי שמתבוננת בהן החסידות: מה הן בעולם, מה הן בנפש, ומה הן באלוקות.
זהו לא רק ספר הכרוּת, אלא ספר שנכנס פנימה ובונה אצל הקורא יסודות של ממש להמשך הלימוד. הספר משלב בין הבנה עמוקה לתחושת לב, ובכך הוא גם מורה דרך לעולם התפילה ולחייו האישיים של האדם.
הספר "ספירות בעולמה של החסידות" שנכתב ע"י הרב עדין שטיינזלץ יצא לאור בהוצאה קורן-מגיד ירושלים.