מה אתה רואה, בלעם?
אתה עומד על ראש הפסגה, מביט עליהם מלמעלה: אוהלים פזורים במרחב אינסופי. לא ערים בצורות, ללא דלתיים ובריח. מאהל רעוע, זמני, מיטלטל. עם של נוודים בני בלי ארץ, עקורי מולדת, שוכני מדבר.
מה אתה רואה בהם, בלעם? האם יוליכו אותך עיניך שולל? האם תשפוט ותכריע על פי המחזה הנפרש מולך? קבוצת ברבארים פראית, שוטפת כנהר את ספר המדבר, מאיימת על כל הנקרה בדרכה, לוחמת מלחמה-שאין-בה-מה-להפסיד, מותירה אחריה אדמה חרוכה כלחיכת השור? האם תכניעך ראייתו של בלק?
או שמא רואה אתה בעיניך, בעיני רוחך, עם שלם, עם חזק ואמיץ, עם שניפץ את כבלי אסוריו במצרים, פרץ אל תוך המדבר, והתחיל חותר אל עבר הגשמת חזונו משכבר הימים, אל ארץ אבותיו, מכורתו משכבר הימים? מטרתו ברורה לו היטב, וכלביא הוא קם ומתנשא להשיג את מבוקשו. דבר לא יעצור בעדו, לא ינום ולא יישן עד אשר יחזור אל ארץ מולדתו ויגשים את יעודו. עם אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
הרחב מבטך, בלעם, השקף הלאה, הבט אל אחרית הימים, מול עיניך ישיקו כנפי ההיסטוריה. מה אז תראה, שתום העין? רדיית מואבים, עריצת ארמים, עשיקת פלשתים; עם בזוי ושסוי. האם יטיבו עיניך לראות אז? האם תעמיק מבטך? אומה אצילה, לא כפופה, לא כנועה, תתבונן ממרום מעמדה בעליית ממלכות – ובנפילתן. תכפוף את ראשה כאגמון מול כל גל עכור – אך מיד בעוברו היא תרים את ראשה ותזדקף. עם של נצח, עם עולם.
האם גם אותך יפתו דבריו של רבשקה? האם גם את ליבך תשבֶּה עוצמתו של סנחריב האשורי הבלתי-מנוצח, ניצבת הכן אל מול דלותה של יהודה, בדידותה של ירושלים? או שתיטיב לשמוע את דבריו הבוטחים של הנביא, הבזים ולועגים לרברבנות קצרת-חיים כנגד קדוש ישראל. מבטיחים: כאשר עלה והתרומם – כן יפול באחת.
וכאשר תראה דריסת בבלים בהיכל הקודש, מבקשים לכלות בלהבות אש את קדושת המקום; כאשר תביט באחים היוונים המתכתשים זה בזה, רומסים ברגליים גסות את אדמת יהודה; כאשר תחזה ברומאים עולים על ירושלים, מכסים את העיר באפר המקדש, מכוננים עיר זרה על חורבותיה – מי ילכוד את מבטך אז, בן בעור? נבוכדנצר הבבלי או ירמיה הנביא? גזירתו של אנטיוכוס או גבורתו של יהודה? טיטוס בן-אספסיאנוס או ר' יוחנן בן-זכאי? זעמו של הדריאנוס או שׂחוקו של ר' עקיבא?
הבט היטב, נביא הגויים! העבר מול עיניך אלפיים שנים של ריחוק, של פיזור ופירוד בין העמים. ראה אותם – את הביזנטים והמוסלמים והצלבנים והאיובים והממלוכים והעותמאנים והבריטים – החודרים אל ארץ לא להם, רואים אותה בשוממותה, שוחקים על משבתיה. אל תסתנוור מאוֹרם המזוייף! הרחק מבטך מהם והלאה! התבונן בבני עמה הנידחים, המשקיפים אל ארצם ממקומות גלותם, בוקעים שערים בתפילת גאולה. ממתינים בציפיה דרוכה ליום בו יקום הארי מרבצו, יתנער באחת משינתו הארוכה, וישוב ויצעד, גאה ורם, בטוח ושלֵו, אל מקומו.
לך אל ביתך, בלעם, חזור אל אחיך בני עמך. למדם את השיעור שלמדת אתה. הסבר להם איזה מן עם הוא זה הנשקף לרגליך. הראה להם את הלביא המסתתר בתוך האוהל הרעוע שלפניך. אולי ישכילו להבין זאת. אולי תישמע קריאתך מבעד למסכי ההיסטוריה, תפקח עיניים עיוורות (או שמא יידרשו לכך אלפי שנים?).
ואולי... אולי תחדור ראייתך המפוקחת גם אל תוך ליבם של בני העם הנפלא הזה. אולי תעזור להם אתה, בן מדיין, לגלות את כוחותיהם, את עצמם. אלו מתוכם שנחלשה ראייתם, שמחשבות של חולשה ואיומי סרק הנידו את ליבם; אלו שראייה עכשווית-פורחת סימאה את עיניהם והשכיחה מהם את זהותם, ששיקולים קטנוניים של צורך השעה ולחץ הנסיבות החלישו את כח עמידתם על שלהם, על עצמאותם, על ארצם... אולי להם תסייע ראייתך העמוקה. אם יתעשת ליבם, והם ינערו את חוצנם, אם ישובו להתנשא כארי – והיה זה שכרך!