"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאהליך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לה-לו)
מספר פעמים פותח הכתוב בפרשה בתיאור המקרה "וכי ימוך אחיך עמך" בכל אחת מפעמים אלו, אנו מצווים, כי כאשר ימוך, כאשר אחיך הופך לחלש, כלכלית אך גם חברתית, בקירובו אלינו על מנת לעזור לו. הפתרון המוצע בתורה לסיפור המקרה המתואר לעיל של "וכי ימוך אחיך עמך" הוא "וחי אחיך עמך". אתה מצווה להחיותו.
המדרשים בספרא (בהר, פרשה ה-ו) ובויקרא רבה (פרשה לד, ה) מראים גישות שונות לציווי זה.
חז"ל דרך המדרש בספרא, מסתכלים על השלב הזה בירידת האדם מנכסיו כראשוני, שבו עוד ניתן למנוע את ההתדרדרות על ידי הסיוע. המשל שמובא במדרש ממחיש זאת: "למה זה דומה, למשוי (=משא) על גבי החמור, עודנו במקומו - אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ - חמישה אין מעמידים אותו". בנמשל, העני הוא החמור, והמשא על גבו זו הצרה הכלכלית בה הוא שרוי. אנו מצווים לסייע לו להתאזן, לפני שימעד, משום שאם ימעד, העמידה חזרה על רגליו תדרוש הרבה יותר מאמץ והשקעה, ואף יתכן וידרשו לכך משקמים רבים יותר.
המדרש מסביר כי העני נקרא "אחיך" מאחר ואפילו כאשר המצב מתדרדר והעני נמכר לעבד בשל חובותיו שאינו מסוגל להחזיר, "תלמוד לומר אחיך הוא. אחיך שתנהג בו באחווה והוא נוהג בעצמו עבדות". אפילו כאשר הוא מחויב אליך בעבדותו ורואה עצמו כעבד - אתה, לפי המדרש, צריך לנהוג בו כאחיך ולא כעבד. "יהיה עמך, עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקייה... לא תרדה בו בפרך, שלא תאמר בו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך...".
בויקרא רבה, מובאים מדרשים שונים על "וכי ימוך אחיך עמך". אחד המדרשים מבקש להצביע על הקושי במפגש בין העשיר והעני. בין השניים אין קשר אמיתי, אין מפגש מאחר והם רחוקים מדי כלכלית וחברתית. הסיכוי שיסתובבו באותם מעגלים הוא קטן. מכאן העשיר, בעיני המדרש, לא מצליח להסתכל לעני בלבן של העין - לא באמת רואה את הצורך שלו - ועדיין המדרש דורש מהעשיר מתוך המקרא עצמו "וחי אחיך עמך". עליך לראות בו אחיך.
המדרש דורש שני פסוקים מספר משלי:
"רש ואיש תככים מאיר עיני שניהם ה" (משלי כט, יג) -
"עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה" (משלי כב, ב).
הפסוקים מספרים אודות שני מפגשים - בין העני לעשיר ובין העני לאיש התככים, איש האמצע - האדם במעמד הבינים.
פעם אחת מבקש המדרש לבחון את העוני במובן הרוחני, דרך לימוד התורה. פעם שניה העוני הוא ממשי - עוני כלכלי.
בשתי סדרות מפגשים אלו, הן כאשר מדובר בעוני רוחני והן כאשר מדובר בעוני כלכלי - מי שבאמת רואה את העני, מי שבאמת מסייע לו הוא לא העשיר, אלא דווקא זה שיש לו מעט יותר מלעני עצמו. העשיר לעומתו, מזלזל במצבו של העני, לא באמת מבין למצבו.
נבחן כיצד בא הדבר לידי ביטוי במפגשים עצמם.
סדרת המפגשים הראשונה - עוני רוחני:
הרש ואיש התככים נפגשים. הרש, שלא יודע כלל תורה, מבקש מאיש התככים, שלמד מעט, שילמדו - "השניני פרק אחד, והשנהו", ואיש התככים נענה לו. המדרש מספר לנו כי "שניהם קנו חיי העולם הבא". לעומת זאת, במפגש בין הרש והעשיר בלימוד התורה, מסרב העשיר לבקשה זהה - "השניני פרק אחד ולא השנהו". יתרה על כן, העשיר מזלזל בעני. הוא אינו מעוניין ללמוד עמו, מאחד והעשיר רואה בכך זילות ללמוד שוב את הפשט. על כך משיב המדרש: "עושה כולם ה', מי שעשה את זה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש יכול לעשותו חכם".
סדרת המפגשים השניה - עוני כלכלי:
הפעם, במפגש בין הרש ואיש התככים, הרש מבקש מצווה, היינו צדקה, מאיש התככים, שאין לו הרבה רכוש, וזה נותן לו. עליהם קובע המדרש: "זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי העולם הבא". הצדקה החייתה את הרש וסייעה לו, וזכה בזכות כך איש התככים בחיי עולם הבא. אולם במפגש עם העשיר, כאשר מבקש הרש בקשה זהה, מסרב העשיר לתת צדקה. יתרה על כן, העשיר דורש מהעני שייצא לעבוד, כי הוא נראה במצב רע. המדרש גוער בעשיר: "אמר לו הקב"ה: לא דייך שלא נתתה לו משלך אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין רעה?!".
סיומו של המדרש מפגין ייאוש מהתנהגות העשיר. לא רק שהוא לא נותן את הצדקה אלא גם מוסיף חטא על פשע וגורם לעני לראות רע ולחוש רע עם עצמו. לא כמות הצדקה מעסיקה את המדרש, אלא האופן בו זו ניתנה או אינה ניתנת. ההסתכלות לעני בעינים, ההבנה לצרכיו ברגע בו הוא נזקק להם היא מרכז עיסוקו של המדרש בויקרא רבה.
סיומו של המדרש בויקרא רבה מתחבר חזרה לספרא: "לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם וכי ימוך אחיך". סיומו של המדרש מזהיר, נוזף בעשיר. המקרא מזהיר את העשיר שעליו לראות את העני מקרוב ולא רק ממגדל השן. זו אינה כמות הצדקה הניתנת, אלא המפגש הבלתי אמצעי עם העני. כי רק כאשר יסתכל לעני בלבן של העין, יהיה מוכן העשיר ביום קריאה לסייע לו להתאזן, למנוע, ולא להתדרדר לעבדות.
הכותבת היא דוברת ארגון "קולך-פורום נשים דתיות"