צריך להודות: פרשת השמיטה התבררה כשגיאה. התורה מציעה מודל כלכלי רוחני, שיש לו יתרונות שונים ומיוחדים. שש שנים עובדים את האדמה, והשנה השביעית היא שנת שמיטה. במקביל לשמיטת הקרקעות, שמיטת הכספים והחובות. שמיטה המאפשרת לבעלי החוב להרים את הראש ופעם בשבע שנים להצטרף מחדש למשחק ולנסות לחיות חיים של כבוד. בשתי המערכות, צפתה התורה את הקשיים במנגנון שהיא חידשה:
וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?![1]
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.[2]
בשתי המערכות התורה מציעה פתרון קושי:
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.[3]
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.[4]
המנגנון המתקן, הוא ה'ברכה'. מפאת ה'ברכה' המובטחת, אמורים האנשים לשמוט את האדמה ואת החובות. אלא שהמנגנון לא עבד. אי אפשר היה לעמוד בשמיטת הקרקעות, וביחס לכספים - נמנעו העם מלהלוות לקראת השביעית, למרות הברכה המובטחת. למזלנו עמד לנו איש עם מעוף ועם כתפיים רחבות - הלל, ויצר את הפרוזבול שביטל למעשה את שמיטת הכספים. גם את שמיטת הקרקעות ביטלו למעשה על ידי מנגנון המכירה. כמה דורות אחר הלל, היו מהחכמים ששמחו על אשר עשה, והיו שאמרו כי אילו היה להם כוח - היו מבטלים את תקנתו. אבל לא היה להם. גם בימינו נחלקות הדעות, יש המנסים להשיב עטרת השמיטה ליושנה, ויש החושבים כי טוב עשו החכמים שמצאו את הדרך לבטלה. אני נמנה על אלה החושבים כי הצעד הנכון היה לבטל את השמיטה.
דווקא מנקודת המבט הזאת, אני רוצה להתבונן בשמיטה. מריו ליבו כתב ספר מרתק ושמו: 'שגיאות גאוניות'. הספר מתאר שגיאות של אנשי מדע דגולים. בהקדמתו הוא כותב:
...מטרתי היתה פשוטה: לתקן את הרושם כאילו פריצות דרך מדעיות הן סיפורי הצלחה ללא דופי. בפועל, דבר איננו רחוק מהאמת יותר מזה. לא זו בלבד שהדרך להישג רצופה שגיאות, אלא גם זו - ככל שהפרס גדול יותר, כן השגיאות עלולות להיות גדולות יותר.[5]
ביחס לאיינשטיין הוא כותב:
יותר מעשרים אחוזים ממאמריו המקוריים של איינשטיין מכילים טעויות כאלה ואחרות. בכמה מקרים, למרות טעויות פה ושם לאורך הדרך, התוצאה הסופית נכונה בכל זאת. פעמים רבות, זהו סימן ההיכר של תיאורטיקאי דגול באמת ובתמים. האינטואיציה מנחה אותו, ולאו דווקא הפורמליזם.[6]
אני מניח שחלק מהקוראים יתקוממו על ההשוואה בין התורה ובין המדע. בוודאי אלה הרואים במצוות את חכמתו של ריבונו של עולם, והיא אמורה להיות שלימה וחפה מכל טעות. בואו וניזכר. אמנם עמדה שכזאת מופיעה בתנ"ך:
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.[7]
אבל התורה עצמה מביעה עמדה אחרת:
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.[8]
יתרה מזו. למרות ששמואל מביע את העמדה כי ריבונו של עולם - בניגוד לאדם - איננו ניחם, הרי באותה הפרשה אומר ריבונו של עולם:
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:
נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים...[9]
ריבונו של עולם התנ"כי, טועה, מתבונן בעצמו, ניחם, מחשב מסלול מחדש ומתקן את המעוות. זאת גדולתו ושלמותו. אני רואה בפרשת השמיטה, טעות גאונית, טעות מוסרית גאונית. היא מסמנת כיוון ואידיאה, מהווה מגדלור לאדם. אידיאה מוסרית של דאגה לחלשים, אידיאה סביבתית של הרפיה מניצול האדמה. היא התגלתה כלא מתאימה לטבע האדם, לכן אי אפשר לממש אותה. אבל היא מתאימה להיות אידיאה מכוונת לאדם, סימון מטרה ויעד גם אם אלה לא יושגו לעולם.
[1] ויקרא כ"ה כ'.
[2] דברים ט"ו ט'.
[3] ויקרא כ"ה כ"א.
[4] דברים ט"ו י'.
[5] עמ' 9 בתרגום העברי.
[6] שם עמ' 259.
[7] שמואל א' ט"ו כ"ח.
[8] בראשית ו' ו' - ז'.
[9] שמואל א' ט"ו י' - י"א.