חדשות כיפה

פרשת בהעלותך: ייאוש הוא סימן טוב

אולי לכל אדם יש רגעים כאלה בחייו: כשהוא יודע איפה הוא, ויודע איפה הוא רוצה להיות, אבל איננו רואה שום דרך המובילה מכאן לשם. ואז הוא רואה רק את הדרך היורדת אל הייאוש

יחצ

יחצצילום: יחצ

קטע קצר בפרשת השבוע שלנו היה לי, בשנותיי כרבה של יהדות אנגליה, לידיד נפש, ואם אומר שגם הציל את נפשי אגזים רק מעט.

הנהגת ציבור אף פעם אינה משימה קלה; הנהגת ציבור יהודי קשה אף יותר; והנהגה רוחנית קשה מכולן. מנהיגים מפגינים בפומבי חזות רוגעת ונינוחה, אופטימית ועליזה. אבל מאחורי המסכה מתרגשות גם עלינו, מנהיגי הציבור, סערות נפש - כשאנו קולטים, שוב ושוב, כמה סבוכות הן הבעיות, וכמה דק הקרח שאנחנו עומדים עליו. אולי לכל אדם יש רגעים כאלה בחייו: כשהוא יודע איפה הוא, ויודע איפה הוא רוצה להיות, אבל איננו רואה שום דרך המובילה מכאן לשם. ואז הוא רואה רק את הדרך היורדת אל הייאוש.

בכל פעם שהרגשתי כך, שַבתי ונזכרתי באותו רגע צורב בפרשתנו. הגורם המחולל היה פעוט לכאורה. העם עסק בפעילות החביבה עליו: תלונות על האוכל. בנוסטלגיה שכולה הונאה עצמית העלו בני ישראל זיכרונות מתוקים על הדגים שאכלו במצרים, על הקישואים והאבטיחים והבצל והשום. מכוות השוט של עבודות הפרך התפוגגה לה מן הזיכרון. נשארו רק חוויות קולינריות. חרון אפו של ה' יצא על כך, ואין זה פלא (במדבר יא, י). ואז אומר משה לה' את הדברים הקשים הבאים:

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". (במדבר יא, יא-טו)

דבריו אלה של משה משמשים אותי כקו האדום התחתון בסרגל המודד את מפלס הייאוש. כל אימת שהרגשתי שאינני יכול להמשיך עוד, הייתי קורא את הקטע הזה וחושב, "אם עוד לא הגעתי למצב כזה, אני בסדר".

משה לא היה היחיד ששאל את נפשו למות. עוד שלושה נביאים השמיעו משאָלה זהה. האחד הוא אליהו. לאחר ניצחונו הגדול ביותר, הניצחון על נביאי הבעל על הר הכרמל, מסר לו שליח בשם המלכה איזבל שהיא מתכננת להרוג אותו. למשמע הדברים ברח למדבר, "וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וַיֹּאמֶר, רַב עַתָּה ה'! קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים־א' יט, ד).

השני הוא ירמיהו. אנשים אינם אוהבים את מי שמביא להם בשורות רעות. זה היה תפקידו של ירמיהו באחרית ימי בית ראשון - והבשורות היו מייסרות במידה חסרת תקדים. ירמיהו היה משוכנע שמרידה בבבלים תוביל לאסון, והתריע על כך באוזני מלכים ושרים. אלא שבירושלים של אותם ימים פעלו במשנה מרץ גם נביאי שקר, שסיברו את אוזני העם בבשורות שווא של "שָׁלוֹם שָׁלוֹם" כשהאמת היא ש"אֵין שָׁלוֹם" (ירמיה ו, יד; ח, יא). ירמיהו גודף, הושפל, נכלא ועונה, ולא רחוק היה שייהרג. מפיו פרצו אז דברים קשים מאין כמוהם. "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל; הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי... אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר... לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?" (כ, ז-יח)

השלישי הוא יונה - ודווקא לאחר ששליחותו לנינווה הושלמה בהצלחה. ה' שלח אותו להודיע לאנשי העיר האשורית הגדולה שעירם תיהפך בעוד ארבעים יום. הוא עשה כן. דבריו נפלו על אוזניים כרויות. אנשי נינווה הפכו את לבם וחזרו בתשובה. ה' ביטל אפוא את גזר הדין, והעיר ותושביה ניצלו. אבל יונה לא היה מרוצה כלל. לבו היה מר על ה'. ידעתי שזה מה שיקרה בסוף, הוא רוטן. הכתוב אינו מבאר אם יונה כעס על כך שה' הציל את אויבי ישראל, או שמא סבר שהמחילה אינה מתיישבת עם מידת הדין ושלטון הצדק. כך או כך, הוא התפלל שימות: "וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד, ג)

מדוע מספר לנו המקרא את הסיפורים הללו? ראשית: אמונת ישראל איננה מַתכון לאושר ונחת. היא אינה מבטיחה מנוס מכאבי לב ומכאבי ראש. אין היא אותה "אפאתיה", חיים שלווים נטולי חשקים וכמיהות, שאיוו להם הסטואיקנים. גם אין היא סוללת דרך לנירוואנה, המכבה את אש הרגש באמצעות כיבוי העצמי. בכל הדברים הללו יש יופי, ומשהו מהם אפשר למצוא בזרמים המיסטיים ביהדות. אך הם רחוקים ת"ק פרסה מגיבורי התנ"ך ומגיבורותיו.

למה? כי היהדות היא דתם של המבקשים לשנות את העולם. זוהי מן התופעות החריגות ביותר בתולדות האנושות. רוב הדתות עניינן קבלת העולם כפי שהוא. היהדות היא מחאה נגד העולם שישנו, בשם העולם שראוי שיהיה. להיות יהודי פירושו לנסות לשנות לטובה את חייהם של אנשים, לרפא משהו מן הצלקות שבעולמנו השבור. הצרה היא שאנשים אינם אוהבים שינוי. ועל כן כה מָרים היו חייהם של האנשים שניסו לשנות - משה ודוד, אליהו וירמיהו ויונה.

משה נשלח לעזור לבני ישראל לכונן חברה שתהיה היפוכה של מצרים: חברה שתשחרר במקום לדכא, חברה שתכבד במקום לשעבד. הוא ניסה לעזור להם להשתנות, וזה הדבר שגרם להם להגיב בזיכרונות אבסורד קסומים מפיתום ורעמסס - הדגים והקישואים וכל השאר. משה גילה שיותר מכפי שקשה להוציא את בני ישראל ממצרים, קשה להוציא את מצרים מבני ישראל.

כך גם אצל אליהו, שניסה לגרום לעם להפסיק לתור אחר האלים של השכנים ולסגוד לכל אל אפשרי חוץ מא־לוהיהם שלהם. כך אצל דוד, שניסה להפוך קונפדרציית שבטים רופפת לאומה מאוחדת. וכך אצל ירמיהו, שניסה להכניס לפוליטיקה כֵּנות, גם כשפירוש הדבר היה לשאת בשורות רעות.

נסו לשנות את מסלולם של אנשים הנמצאים בדרך להרס עצמי, והם ישברו את לבכם. הם יתרגזו; הם ינסו להרוג את השליח; הם יאשימו אתכם שהפרעתם להם לישון. אבל להיות יהודי פירושו ללכת נגד הזרם. אתם יכולים להתייאש; אבל אתם גם יכולים לראות את המצבים האלה כמבחני אופי.

התרגום באדיבות הוצאת מגיד, המאמר מתפרסם בכל שבת בעלון קרוב אליך.

הרב יונתן זקס, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' בקינגס קולג' בלונדון, באוניברסיטת NY ובישיבה יוניברסיטי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

היעדר כיפת ברזל אפשרה את הפגיעה בבית צילום: פלאש 90. יונתן זינדל

בן דהן: "כיפת ברזל תוצב באזור באר שבע אולי עוד הערב"

קרא עוד