(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: (פרק יב)
מהי הסיבה שנשאו העם את הבצק בטרם החמיץ?
רש"י כתב: "טרם יחמץ - המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ". המצרים מיהרו לשלח את ישראל מן הארץ ולכן לא שהה הבצק כדי חימוץ.
לעומת זאת רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור" כתב: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ כמאמר ה'". בני ישראל נצטוו על איסור חמץ לפני היציאה ממצרים: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (פסוק טו); "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (פסוק יט). נשיאת הבצק טרם חימוץ היא בהתאם לציווי ה'.
פירוש זה של "צרור המור" הוא כעין פירושו של הרמב"ן על פסוק לט בהמשך: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ... " – וכתב הרמב"ן: "וטעם ויאפו את הבצק - שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו 'שאור לא ימצא בבתיכם... '" (וראו פירוש רבי אליהו מזרחי על רש"י הנ"ל).
אכן "צרור המור" מציין את חשיבות אזכור עניין זה בכתוב:
"וזה להורות על מעלת ישראל, שאף על פי שהיו בחפזה ובבהלה, לא שכחו המצוה וחבבו אותה, ועל כתפם יסבלוה וישאוה, וזהו "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם"".
באותו לילה היו בני ישראל "בחפזה ובבהלה" כי המצרים דחקו בהם לצאת, אך למרות החפזה והבהלה הם לא שכחו את ציווי ה' וטרחו לקיימו. זוהי מעלה לישראל שמקיימים את מצוות ה' גם בתנאים קשים.
אמנם לא זו בלבד שבני ישראל אינם שוכחים את מצוות ה' אלא הכתוב אף מציין שהם מחבבים את מצוות ה'. חיבת המצווה ניכרת בנשיאת המצות על שכמם – "ועל כתפם יסבלוה וישאוה". בדברים אלו רומז "צרור המור" לדברי חז"ל במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יג. והובאו הדברים ברש"י):
"צרורות בשמלותם על שכמם. רבי נתן אומר: וכי לא היתה שם בהמה? והרי כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אִתם וצאן ובקר"! ומה תלמוד לומר "על שכמם"? אלא שהיו ישראל מחבבין את המצוות".
בני ישראל נשאו את המצות על שכמם ולא הניחו אותן על בהמותיהם, מתוך חיבתם למצוות ה'.
נמצא שפסוק לד מציין שתי מעלות של ישראל: הקפדתם על מצוות ה' גם בתנאי לחץ ("וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ") וחיבתם למצוות ה' ("מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם").