"ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם"
(ויקרא כב',לא'-לב') . למקרא ציוויים אלה מתעוררות מספר שאלות: מה הקשר בין הציווי לשמירת המצוות, לבין הציווי האוסר לחלל את ה', והציווי לקדשו ? מדוע יש שוני לשוני בין הציווי על האיסור לחלל את ה' -"לא תחללו", לבין הציווי על קידוש ה' - "ונקדשתי"? מדוע באה הדגשה מיוחדת לקדש את ה' "בתוך בני ישראל"? מה הכוונה בהכרזה: "אני ה' מקדישכם" ?
הרמב"ם - בהלכות יסודי התורה ,פרק ה' בהלכה יא' כותב: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו". אדם יכול לגרום לחילול ה' בלי לעבור על העבירות המוזכרות בתורה. הוא יכול לגרום לכך בהתנהגות שאינה הולמת את ה"דרך ארץ" שקדמה לתורה.
מאידך, הוא יכול לגרום לקידוש ה' גם כשאינו עוסק בקיום מצווה ממצוות התורה, בהילוכו ב"דרך ארץ" כאשר: "דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". דברי הרמב"ם מכוונים לכל מי שנושא שם שמים ברבים, מה שמכונה במקומותינו הציבור הדתי. אין ספק, שקיום מצוות התורה בשילוב עם "דרך ארץ", כדברי הרמב"ם, הם הדרך הרצויה לקיום הציווי של קידוש ה'.
הבעיה מתעוררת כאשר במסגרת קיום מצוות התורה, קיימת סכנה של חילול ה'. הצורה האלימה שבה נוקט ציבור דתי, כדי לכפות את קיום המצוות על הציבור הלא דתי, היא דוגמא לכך. זריקות האבנים על מכוניות הנוסעות בשבת, הוא הביטוי הקיצוני לחילול ה', באצטלה של שמירה על מצוות השבת.
דוגמא נוספת מעודנת יותר, מובאת בטור יורה דעה רמו': "וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעוה"ז. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו ' לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לאכול מהם" - ועל כך כתב הרמב"ם בפירושו למס' אבות (פרק ד' , ו'): "אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא, והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים". גם במצוות לימוד התורה, החשובה מבין המצוות -"ותלמוד תורה כנגד כולם" , אם עושים אותה קרדום לחפור בו, ומחייבים בתשלום את אותו הציבור שאינו מעוניין לתמוך בלומדי התורה, ובניגוד לרצונו, הרי זה חילול ה' , לפי הרמב"ם.
קו דק מפריד לפעמים בין מי שמתכוון להלל את ה' ונמצא מחללו. זהו אותו קו קטן שהופך את האות ה' לאות ח'.
על בסיס הדברים האלה, נוכל להבין את הנאמר בפסוקים שבתחילת המאמר, ואת הקשר ביניהם. הקב"ה מצווה: "ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם" בצורה כזאת, ש "ולא תחללו את שם קדשי". אם תצליחו לקיים את המצוות מבלי לגרום לחילול ה', אז התוצאה תהיה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - בתוך כל בני ישראל, גם בתוך אלה שאינם מקיימים תרי"ג מצוות ככתבן וכלשונן. אם כה תעשו, אז: "אני ה' מקדישכם", אני אדאג להביא אתכם למדרגה של קדושים בעיני כל ישראל. חשיבות אחדות עם ישראל מתבטא בצורך לקדש את ה' "בתוך בני ישראל". הסבר זה פותר את בעיית השוני הלשוני בין הציווי לאיסור חילול ה '- "לא תחללו", לבין הציווי על קידוש ה' - "ונקדשתי".
כדי לקיים את מצוות התורה, ודרכן לגרום לקידוש ה', יש צורך לעמוד בקריטריונים שהתורה קבעה בציווי :"ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך" (דברים ו',יח'), ולשמוע בעצת חז"ל : "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם , כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב',א'), כדי למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.