(ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (פרק כ)
מהר"ם אלשיך מעיר שפסוק ז כתוב על דרך מאמר חז"ל "בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת קד, א). ראשית נקרא האדם להתקדש בעצמו, ועל ידי שבא האדם ליטהר אזי מבטיחו הקב"ה על הקדושה ("והייתם קדשים") "ולא יספיק שאור שבעיסה (=היצר הרע) לעכב, כי הלא 'אני ה' א-להיכם', כלומר להיותי א-להיכם אסייע אתכם בלי ספק".
בפסוק ח מוזכרים אך ורק החוקים ולא המשפטים, דהיינו אך ורק המצוות שלא נודע טעמן ולא המצוות שהשכל מחייבן. שמירת החוקים היא לכאורה פירצה הקוראת לגנב, דהיינו ליצר הרע, העלול לגנוב ליבו של האדם, ולרפות את ידיו מעשיית מעשים שאין הוא יודע טעמם. מכך האדם חושש, שבשמירת החוקים עלול הוא ליפול. פסוק ח מציע פתרון לבעיה זו. כותב מהר"ם אלשיך:
"ושמא תאמרו הלא אם לא היית מצוה לנו רק משפטים שהדעת מחייבן החרשנו, כי לא ימצא מקום היצר הרע לעכב. אך בחוקים משוללי טעם הלא ירפה את ידינו ויעקשנו. לזה אמר אל תשיתו לב, כי הלא כאשר יקרה לחולה עם הרופא יקרה אתכם. כי יתן משקה לחולה ואומר לו שתה והתרפא, והחולה לא ידע מה הוא אם מרפא אם לאו אך לא ימיש מלשתותו כי יבטח ברופא כי ידע כי רפואתו הוא חפץ ואלו לא ידע ודאי כי בזה תלויה רפואתו לא היה נותנו לו. כן הדבר הזה, כי ידענו כי כל חפצו יתברך הוא לקדשנו במצותיו, ואם כן גם כי לא נדע טעם החוק, הלא ידענו כי לקדשנו מכוין. ואם כן נבטח בו ונעשה אותו באהבה ורצון. וזה מאמרו יתברך 'ושמרתם את חקותי' אותם שהם מסוג לא תעשה, 'ועשיתם אותם' של מצוות עשה, יען ידעתם כי 'אני ה' מקדשכם' בכל פקודי ותבטחו בי. כי לולא הייתם מתקדשים בזה לא הייתי מצוה אותם לכם. ובאלה אני מחזיק לכם טובה שלא תדעו טעמם ולא תמצאו סברא ותעשו אותם".
כשם שחולה אינו צריך להבין ברפואה כדי להתרפא, אלא מה שנדרש ממנו הוא לסמוך על הוראות הרופא, כך גם ביחס לחוקי הא-להים. אכן טעם החוקים אינו ידוע, אך הידיעה כי "אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", דהיינו שזוהי כל כוונתו במצוותיו, לקדש את ישראל, היא שצריכה להגן מפני עצת היצר הרע. במקום הבנת הטעם, נדרש מהאדם ביטחון בה' המצווה. אדם שמבין שחפץ ה' הוא לקדש אותו בכלל ישראל על ידי קיום מצוותיו, אינו מועד לנפילה בעקבות אי ידיעת טעם חלק מן המצוות. מאידך, קיום החוקים מהווה גם עדות על הבנה זו של האדם, והיא הזכות שעומדת לו לאדם, ועל כך מחזיק לו הקב"ה טובה.