"אבא, אתה מאוכזב מהמעשה שלי?", שאל הבן את אביו. "כן," השיב האב, "אבל אני אוהב אותך". הדו-שיח הפשוט הזה מקפל בתוכו אמת קיומית: איש אינו מעלה על דעתו שאב יפסיק לאהוב את בנו. אהבת הורה היא דבר הנטוע בטבע, ללא קשר למעשה כזה או אחר. אדם יכול להחליף עבודה כי הוא לא מרוצה מהצוות או מהמיצוי העצמי, אלו דברים חיצוניים שיש להם תחליף. אך האם אדם יכול להחליט "לא להיות רעב היום" או "לוותר על שינה השבוע"? אלו צרכים מוטבעים, קיומיים, שאינם נתונים לשליטתנו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כך הטביע בנו הקדוש ברוך הוא את אהבתו. כשאנו אומרים בברכות התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", עלינו לדייק: הבחירה בנו קדמה למתן תורה. היא נובעת מהמהות הפנימית, מהטבע הישראלי, ורק מתוך כך ניתנה לנו התורה. האהבה היא מהפנים אל החוץ, ולא תלויה בתנאי חיצוני.
השוכן איתם בתוך טומאתם
יום הכיפורים הוא יום השיא של השנה. זהו היום שבו "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", יום של חשבון נפש ותקווה למחילה. לכאורה, זהו יום של מתח עצום, יום שבו אדם מרגיש שגיהנום פתוחה מתחתיו ועולמו עומד למבחן. אך בתוך המילים המתארות את עבודת היום, מסתתרת הבשורה הגדולה ביותר: "וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם; וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז).
"השוכן איתם בתוך טומאתם" - אלו ארבע מילים שמבטאות אהבה אינסופית. דווקא ברגע של דוחק, הקב"ה לוחש לנו: "אני אוהב אתכם". כשאדם מצליח, קל לכולם לאהוב אותו; חז"ל כבר הזהירו בפרקי אבות: "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו". אבל מי מחכה לאדם כשהוא נופל לשאול תחתית? רק אבא.
אפילו "ריח בוגדיו"
רבינו בחיי מעמיק בפסוק זה ומביא שורה של מדרשים שממחישים את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הקב"ה לישראל: "השוכן אתם בתוך טומאתם - אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם... וכן דרשו רבותינו ז"ל (בראשית כז) 'וירח את ריח בגדיו'- אפילו ריח בוגדיו. ודרשו עוד (תהלים סח) 'עלית למרום וגו' ואף סוררים לשכן יה אלהים'- אפילו יש בתוכם סוררים ופושעים שכינה ביניהם. ודרשו עוד (מלאכי ב) 'כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל' - בכל ספר מלאכי הזכיר צבאות, וכאן אלהי ישראל, אלא אף על פי ששנואים אתם ונשלחתם, אלוהיכם אני".
המסר ברור: גם כשאנחנו בגלות, גם כשאנחנו לא טהורים, השכינה שורה איתנו. האהבה אינה מותנית בביצועים שלנו, אלא במי שאנחנו.
האהבה היא הסכך שלנו
דוגמה מעניינת שמביא רבינו בחיי היא דעתו של רבי יהודה במסכת סוכה. רבי יהודה סבר שניתן לסכך בדבר המקבל טומאה. אמנם אין הלכה כמותו, אך הרעיון הרוחני שמאחורי דבריו מיוחד מאוד: הסוכה מזכירה את ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר. עם ישראל לא תמיד התנהג כשורה במדבר, היו חטאים ונפילות, ולמרות זאת השכינה המשיכה לפרוש עלינו ענני כבוד.
לפי רבי יהודה, הטומאה אינה מהווה חוצץ בפני אהבת ה'. לכן הוא התיר לסכך במה שמקבל טומאה, כדי לסמל שהקב"ה שוכן עלינו תמיד, ללא מחיצות. פעם הגיע אב שבור לב אל ר' אריה לוין, ובבכי מר סיפר כי בנו עזב לחלוטין את דרך התורה והמצוות והתדרדר לשפל רוחני. "אני מיואש", קרא האב, "הוא כבר לא נראה ולא מתנהג כמו יהודי".
ר' אריה הביט באב ברחמים ושאל שאלה אחת: "תגיד לי, האם אתה עדיין אוהב אותו?". "בוודאי" ענה האב מיד, "מה זאת אומרת? הרי הוא הבן שלי". חייך ר' אריה ואמר: "אם אתה, אבא בשר ודם, לא יכול להפסיק לאהוב את בנך למרות כל מעשיו , על אחת כמה וכמה שאבינו שבשמיים לא מפסיק לאהוב אותו אף לרגע".
ביום שבו אדם ניצב מול המשפט החשוב בחייו, מול יום הכיפורים, עליו לזכור תובנה אחת פשוטה ומנחמת: מי שיושב על כיסא השופט הוא לא פחות מאשר "אבא שלו". האכזבה מהמעשים קיימת, אבל האהבה? היא טבעית, נצחית וחזקה מכל חטא.
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי