כי תצא: תפקידו של המעקה

מדוע צריך לצוות על המעקה? האם מפני שאלה הוראות בטיחות? הרי יש כל כך הרבה אפשרויות לכשלי בטיחות, מדוע דווקא על המעקה מתריעה התורה? ד"ר משה מאיר על פרשת כי תצא

ד"ר משה מאיר
ט באלול התשעז
,
31 באוגוסט, 2017 13:04
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

בפרשתנו מופיע צו, אותי הוא מפתיע בקיומו:

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ

וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ

וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ

כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.[1]

 

מדוע צריך לצוות על המעקה? האם מפני שאלה הוראות בטיחות? הרי יש כל כך הרבה אפשרויות לכשלי בטיחות, מדוע דווקא על המעקה מתריעה התורה?

בואו ונתבונן בסדרת הצווים הבאה לאחר צו זה, אולי המבט המערכתי יוסיף להבנתנו:

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה - הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע - וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז - צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - יַחְדָּו.

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ, עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.[2]

 

אפשר לנסות למצוא פשר לכל צו בקבוצה הזאת, למשל - דאגה ששני בעלי החיים המושכים בעול יהיו בעלי כוח דומה. אבל התבוננות בכל במערכת, מעלה אפשרות לערך מופשט אחד הכולל את כל הפרטים: יש ערך בהבחנה, בהפרדה, בשימת הגבול. המעקה גובל את גבול הגג, הוא גם שומר על העומדים על הגג שלא יפלו. בין סוגי הצמחים צריך להבחין, הערבוב הוא הכלאיים - אסור על פי התורה. בין שוורים וחמורים יש להבדיל, לא לערבב כוחות עבודה שונים. ערבוב של צמר ושל פשתים הוא שעטנז. הכסות, הבגד, היא הגבול בין הפנימי לחיצוני, לכן מסמנים אותו בסימן הזהות - בציצית. ערך הסדר וההבדלה, הוא ערך שנוי במחלוקת. יש הרואים בכל גדר הבניה מלאכותית הפוגמת בהוויה שהיא כאוטית ובלתי מוגדרת. 'מוגדרת' - שהרי גם ה'הגדרה' נגזרת מ'גדר', הבחנה בין א' לבין ב'. אחת המחלוקות הגדולות היום בתרבות האנושית, היא המחלוקת על הגדר. יש שחושבים כי כל ההגדרות הן אלימות ורעות, במציאות אין גבולות בין 'דתי' ל'חילוני', בין 'יהודי' ל'גוי', בין 'גבר' לבין 'אישה'. אחרים חולקים וחושבים שההגדרות חשובות והכרחיות, בלעדיהן התרבות הופכת לתוהו ובוהו. התבוננות בשני הצווים שמקדימים את צו המעקה, מוסיפה להבנת עומק המחלוקת:

 

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.[3]

 

גבר הוא גבר ואישה היא אישה, על פי התורה אין לערבב ביניהם - גם לא בביגוד. כמובן שאפשר לחלוק על הצו הזה, בתרבות היום רבים חולקים עליו. פרשת קן הציפור חשובה מאוד למערכת הזאת. התורה מאזנת בין שתי גישות קיצון: האחת תורה לא לקחת לא את האם ולא את הבנים, השנייה תורה לקחת את האם ואת הבנים. זאת דוגמא מובהקת לבעיית היסוד של החוק המוסרי והמשפטי. החוק - במקרים רבים - צריך לאזן בין ערכים שונים. לשם כך יש לקבוע גבול, עד כאן. על הגבול תמיד אפשר לערער, אין צידוק מדויק למעברו כאן ולא מעט ימינה או מעט שמאלה. אבל ערך הגבול הוא בקיומו, למרות הערעור. המחלוקת על הגבול, באה לידי ביטוי בתלמוד - בכוונה או שלא בכוונה - גם כן בשאלת האפרוח:

 

ניפול [אפרוח שנפל מהשובך] הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו.

 

הקשה רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?

ועל כך הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש.[4]

 

שופט בית המשפט העליון, משה זילברג, פירש את המחלוקת בין רבי ירמיה ובין החכמים. הוא כותב כי רבי ירמיה התקיף את הפורמליזם המשפטי, והציע במקומו אמת מידה גמישה יותר כמו ההבחנה בין 'קרוב' ל'רחוק'. אם הניפול קרוב לשובך - הוא של בעל השובך, ואם הוא רחוק - הוא של המוצא. אם תשאל 'מי יחליט האם הוא קרוב או רחוק?' תהא תשובתו של רבי ירמיה, 'השופט.' ומה חושבים החכמים?

 

נכון הדבר, הוא יכול היה לנהוג כן [לחכות להחלטת השופט], אם השאלה בשבילו היא רק שאלה של משפט, אם הדאגה היחידה המדריכה את מנוחתו היא, שמא יתבע אותו חבירו לדין, ויתחייב להחזיר את האבדה יחד עם הוצאות המשפט. זו היא, בדיוק, הבעיה הרגילה, העומדת בפני אזרח רגיל, בכל מדינה רגילה. אבל אם אין הדבר כן, אם השאלה מלכתחילה לא שאלה של משפט, אלא שאלה של מצפון, אם המוצא רוצה להיות שלם עם עצמו, ולדעת אם עליו למלא את החובה הדתית - מוסרית של השבת אבדה, - האין שיקול זה מחייב, כי הנורמה המשפטית תהא אולי פחות אלגנטית ויותר ברורה, פחות גמישה ויותר מדויקת, כדי שהאזרח אשר אליו מכוונת הוראת החוק יוכל להשתמש בה ולקיים אותה, בלא התערבותו המתמדת של הדיין והשופט?[5]

 

זו דרכו של מעקה, זו דרכה של גדר, זו דרכה של הגדרה. היא חדה, מדויקת, לא גמישה, לא אלגנטית. היא עושה את העבודה של שימת סדר שהוא ערך מוסרי העומד  מול התוהו.

שימת גדר והגדרה, חייבים להיות מלווים בתודעה כי מדובר בהכרעה אנושית, ולא בתיאור המציאות. לכן יכול להיות טעות, הפתעה, שינוי. הדבר בא לידי ביטוי בשיר של משורר מיוחד - פיליפ רוזנאו - פרופסור למתמטיקה יליד פולין שעלה לישראל. הוא כותב על חומות סטאניסלבוב, אזור בפולין בו החל יישום הפתרון הסופי:

 

חומות סטאניסלבוב

 

את חומותיה העמיד הנסיך פוטוצקי כנגד אויבים ממזרח,

אלא שהאויבים עלו דווקא מהמערב, והחומות המופתעות

נכנעו לעובדות. בדרכם לסדר חדש גם כחולי המבט דאגו

לעיר וצרו לה חומות חדשות להפריד את החיים מהגטו.

 

לחומות בית הקברות היהודי דאגו צאצאי הניצולים

שהרי, כידוע, גם למצבות פשוטות אויבים מבית

ואלה, כמי שלא באו משום מקום, מסוגלים לכל.[6]

 

המעקה, הגדר, השער והדלת - מפרידים בין כאן לבין שם. יש נטייה לראות את האחר שמחוץ לגדר כרע, כמפחיד, כמכוער. אבל אם מפשיטים את מושג הגדר מתוספות מקריות, זה לא חייב להיות כך. כך מספר קפקא:

 

בדירתי יש דלת

 

בדירתי יש דלת שלא שמתי לב אליה עד כה. היא בחדר השינה, בקיר הגובל בבית השכן. היא לא הטרידה אותי, האמת היא שלא ידעתי כלל על קיומה. אם כי רואים אותה היטב דווקא; אמנם את חלקה התחתון מסתירות המיטות, אבל היא גבוהה ומזדקרת מהן ומעלה, כמעט לא דלת, כמעט שער. אתמול היא נפתחה. הייתי אז בחדר האוכל, שעוד חדר אחד מפריד בינו לחדר השינה. איחרתי מאוד לארוחת הצהריים, אף אחד כבר לא היה בבית, רק המשרתת עבדה במטבח. ואז התחיל הרעש בחדר השינה. מיד אני ממהר לשם ורואה את הדלת, הדלת שלא ידעתי עליה עד כה, נפתחת לאט לאט ובתוך כך המיטות נהדפות לאחור בכוח אדיר. אני קורא: "מי זה? מה העניין? רגע! זהירות!' ואני מתאר לי שתכף ייכנסו חבורה של גברים אלימים, אבל רק בחור צנום הוא שנדחק פנימה ברגע שהסדק מספיק לו בדוחק ומברך אותי בשלום עליז.[7]

 

הקשר בין גדר שער ושלום, מקרב אותנו למציאות חיינו הישראלית. דורית רביניאן כתבה ספר שנוי במחלוקת - 'גדר חיה'. הספר בוחן את הגדר בין יהודים לערבים בארצנו. גדר ממשית וגדר מטאפורית. זהו סיפור אהבה בין ישראלית לפלסטינאי. במהלכו מופיע הקטע הבא, ראשיתו בדברי אימה של המספרת:

 

'ומה רציתי להגיד לך?' היא מלמלה אחרי שסיפרה מי מתארח אצלנו השבת, 'אה כן, שתהיי בריאה, חלמתי עלייך, שלשום בלילה זה היה - '

    היא סיפרה שחלמה שפורץ נכנס אלינו הביתה מהמרפסת של הסלון. בחלום אנחנו עדיין גרים בהוד השרון, והיא ראתה אותו מעבר לקיר של חדר השינה. 'ואיך? את זוכרת את הטלוויזיה הקטנה שהיתה לנו בחדר? אז זה היה כאילו מצלמת אבטחה כזאת, בשחור לבן, כמו מצלמה נסתרת,' היא אמרה, 'ואני רואה אותו מטפס פנימה, עולה עם התיק על הגב שלו, ראש מתולתל כזה - '

את התגובה החנוקה שלי, את נשיפת האוויר המקוטעת, ההמומה, שנפלטה לי מהפה, היא פירשה כהבעה של דאגה וצחקה בחום, רחומה: 'אבל זה טוב, נשמה, זה חלום טוב -'

  'מה טוב בזה?' נהמתי אליה, מתקוממת פתאום וקצרת רוח, נדהמת מהאפשרות שהיא, בחושיה האימהיים הטלפתיים, ייתכן שראתה בשנתה את חילמי, 'ומה זה בכלל קשור אלי' התנערתי, 'אמרת שחלמת עלי - '

  'אז תקשיבי מה סבתא אמרה' היא המתיקה, 'אתמול שאלתי אותה. היא אמרה שגנבים שנכנסים הביתה בחלום זה מאה אחוז נבואה. זה סימן שיש בעזרת השם חתן בדרך - '.[8]

 

הגדר שומרת, פריצתה - מאיימת. האם צפויה אהבה וחתונה, או הרס הזהות בפריצת גבולות מרחב הזהות שלנו?!

 


[1] דברים כ"ב ח'.

[2] שם שם ח' - י"ב.

[3] דברים כ"ב ה' - ז'.

[4] משנה בבא בתרא כ"ג ע"ב ובתלמוד שם.

[5] 'כך דרכו של תלמוד', עמ' 93 - 94.

[6] 'מוקדם מדי להיות מאוחר', עמ' 16.

[7] 'היונה שעל הגג' עמ' 79. תרגום - אילנה המרמן.

[8] 'גדר חיה' עמ' 145 - 146.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בית הספר שנבנה בשמורת הטבע צילום: רגבים

תביעה נגד הרשות הפלסטינית: הקימה מבנה בשמורת טבע

קרא עוד