קראתי בעיון את דבריהם מורי הרב אמנון בזק ושל ידידי הרב ברוך אפרתי. אשרינו שזכינו לדיונים מאלפים בשאלות קיומיות, לשם שמים מפי תלמידי חכמים העסוקים עד מאוד בהרבצת תורה ובצרכי ציבור, ומפנים מזמנם למעננו. אכן, כדבריו של הרב אפרתי מדובר ב"דברים שהם כה יסודיים, כה קריטיים לתקינות היהדות" ועל כן יש להשיב עליהם.
בכדי שלא להלאות לא אחזור על עיקרי חילופי הדברים. מאותה הסיבה לא אזדקק גם לדוגמאות שעלו במאמרו של הרב אפרתי. מוסכם ואין חולק על כך שבמקום בו על פי ההלכה קיימת חובה חד-משמעית כלשהי שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסתנו את המוסר, עלינו לציית לה. השאלה היא מתוך איזו עמדה נפשית נעשה זאת, וכדבריו של הרב אפרתי, מהו הניגון העולה מן הדברים: האם מרש צבאי עליז, או מנגינת אנדנטה שוברת לב.
על הסתירה הקיימת לעיתים בין דבר ה לבין המוסר הטבעי עמדו כבר רבותינו בכל הדורות, והתמודדו עמה. על הפס בקהלת: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם..." אומרים רבותינו במדרש ויקרא רבה, כי העשוקים הם הממזרים שלא חטאו ולא עשו מאומה, והם נענשים בחטאו של אביהם, והעושקת אותם היא הסנהדרין הגדולה "שהיא באה בכח התורה ומרחקתן".
חז"ל לא נרתעו מלראות בהלכות ממזרים חוסר צדק ועוול מוסרי, חרף היותו דבר ה מפורש "לא יבא ממזר בקהל ה". בכך לימדונו חז"ל כי במקום התנגשות בין המוסר הטבעי לבין דבר ה אין ליישר את המוסר לפי ערכיות ההלכה, ולומר כי הדבר מוסרי על אף שאנו איננו מבינים אותו. נהפוך הוא, יש לחוש את העוול המוסרי במלוא עוצמתו, וחרף תחושה עמוקה זו - במקום בו אין דרך לגיטימית בכלים הלכתיים לפתור סתירה זו כך שהכף תוכרע לטובת המוסר האנושי - לקיים את דבר ה במלואו.
סתירה בין המוסר לבין התורה היא הכרח
הרב קוק נזקק לסתירה זו שבין המוסר לבין דבר ה במספר מקומות. לדבריו:
"דרך ארץ קדמה לתורה - הקדמה זמנית מוכרחת לדורות... המוסר בטבעיותו... מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה... כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכר והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם..." (אורות התורה).
התורה ניתנה על בסיס של מוסר טבעי שהיה קיים מאוד שנים לפני נתינתה, ולדבריו של הרב קוק התורה נבנית על בסיסו של אותו המוסר הטבעי - בסיני, ולדורות. כאמור, אכן לעיתים ישנן סתירות בין המוסר הטבעי לבין דבר ה ועל כך כותב הרב קוק מפורשות:
"זהו דרך של הוראת שעה והחיים מוכרחים להיות מסבבים שישוב המהלך לסדרו האיתן: הקדמתו של המוסר הטבעי בכל שלמותו כדי לבנות על מצעו את הטרקלין של התורה והיראה העליונה".
לדבריו, סתירה בין המוסר לבין התורה היא הכרח מטעמים שאנו יכולים רק לנסות ולהבין, שהרי לא מחשבותיו מחשבותינו, אולם מדובר ב"הוראת שעה" שעתידה להשתנות באופן טבעי. לא באמצעות עקירת דבר מן התורה בידים חס וחלילה, אלא מתוך השתלמותו המוסרית של העולם. על כן, באותה התופעה של עליית "צלילים של מרכזיות האדם" אותה דן הרב אפרתי ברותחין, רואה אני סימנים ורמזים בדבר התהליך הטבעי והבריא עליו דיבר הרב קוק. אמת שתופעה זו עומדת גם בשורש תנועות רבות של אי ציות להלכה דווקא מתוך המחנה, אולם לצד ההתנגדות הנחרצת לתופעה זו, שמא מותר לנו להחזיק בשיפולי גלימתו של הרב קוק ולראות בה "פירצה שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה ומשמחת אותו מצד פנימיותה". אין ספק שאנו חיים בתקופה סוערת ביותר, ויש צורך להנהיג את ספינתם של עובדי ה לחוף מבטחים בשלום, ומכאן ביקורתו של הרב אפרתי, אך לומר כי המוסר האנושי הינו שפחה וההלכה הינה גבירה, להפוך את מה שהרב קוק ראה בו "הוראת שעה" ל"ציווי לדורות", הרי זה כהנהגת אותה ספינה בחזרה אל החוף ממנה יצאה, במקום להביאה אל יעדה הנכסף - תורת חיים.
במקום בו ישנה סתירה עלינו לציית להלכה
ממילא, במקום בו ישנה סתירה ברורה בין המוסר להלכה בימינו, עלינו לציית להלכה במלואה, אך במקום "לצאת ממדרגתנו המוסרית והשכלית ולהתיישר כשההלכה ברורה להיפך מהמוסר", עלינו לשמור על תפיסתנו המוסרית - הן בנוגע לצערה של העגונה, הן בנוגע לשברון לבו של הממזר, הן בנוגע לעלבונו של הכהן הנכה, והן בנוגע לרחשי ליבן של נשים המבקשות לבוא אל הקודש ואינן יכולות - ואעפ"כ לבטל רצוננו מפני רצונו, ולקיים את דבר ה שיסודו כדברי הרב סולובייציק בתחושת הקרבת העצמיות (דברי השקפה עמ 214).
שאלת הניגון היא משיבה אותנו אל פרשת העקידה. אמת כי לדבריו של הרב קוק בפירושו לסידור, אברהם אבינו פעל ברוח דבריו של הרב אפרתי. אולם שם מדובר בציווי ישיר מפי הקב"ה, ולא בפסיק הלכה, שעל ההבדל האקוטי ביניהם לעניינו עמד הרב בזק במאמרו. הרב סולובייציק פירש כי עיקרו של ציווי העקידה היה בדיוק זה אשר בו עסקינן: כיפוף הרצון והאנושיות אל מול דבר ה. לא שינוי, לא יישור, ולא אימוץ - אלא כיפוף. ובאשר למחיית עמלק - לא נאמר לשם ייחוד, לא ניישר את מוסרנו האנושי, ואף לא נתיישב לסעודת מצווה עם תום המעשה. אלא אם יכלו כל הקיצין - נעשה זאת בדמע ובשברון לב, ונזעק זעקה גדולה ומרה.
חלילה לזלזל בעולמו המוסרי של האדם
במקומותינו קנתה לה שביתה תפיסה הרואה במוסר האנושי בכלל ובטבעיות חיי האדם בפרט את חולשתו של האדם המאמין, חולשה החוצצת בינו לבין קיום מצוות נכון, ובינו לבין יראת שמים אמיתית. מתפיסה זו נגזרת בין היתר הנטיה לחומרות יתירות בהלכה (דווקא במצוות שבין אדם למקום) מתוך ראיית פסיקה שאינה מחמירה כ"כניעה לחולשה אנושית", הנטיה לאצבע קלה על ההדק בפסיקת הלכות או פרסום מאמרים הנוגעים לשאלות העוסקות בחיי אדם והרחבת הדרישה למסירות נפש גם במקומות בהם מהדהד הציווי "וחי בהם - ולא שימות בהם", הנטיה לזלזל בעולמו התרבותי והמוסרי של האדם הדתי בן ימינו ולפסול אותו בתור "פרי באושים של תרבות העולם המערבי" שאנו חלק ממנו, ועוד. תפיסה זו עשוייה להביא חו"ח לידי אטימות רגשית או אף לאכזריות. אל מול תפיסה זו יש להציב את דבריו של הרב קוק:
"אסור לה ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה...אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב...וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש).
הרב אפרתי השתמש בדימוי מעולם המוסיקה - ניגון. וכדבריו: "ניגון הוא התוכן היותר גדול של דברים. בניגון טמון היחס, השורש, המגמה, סולם הערכים...". מחקרים רבים נכתבו בפסיכולוגיה של המוסיקה אודות השפעת המוסיקה על הנפש.
על כן, אני חרד מהשפעתו של אותו הניגון - על יחסו למוסר הטבעי, על שורשו מגמתו וסולם הערכים שלו. זהו ניגון מסוכן, ויש להשמיע תחתיו את ניגונו של הרבה מקוצק שהיה מרגלא בפומיה של מו"ר הרב עמיטל ז"ל, שהיה אומר על הפסוק "ואנשי קודש תהיו לי" - כביכול מבקש הקב"ה: אנשים אני מבקש, מלאכים יש לי מספיק. אני מבקש אנשים שיהיו אנשי קודש. ויה"ר שכנגננו - תהי עלינו יד ה.
הרב איתיאל אורון, לשעבר ראש כולל תורה מציון בניו יורק