מראה הגשם הדופק על חלוני כעת, הוא אחד מהמראות משובבי הנפש והלב. סימן משמיים, אות וברכה מהיושב במרומים שרחמיו על כל יצוריו- כולל הדשא של השכן.
אני מנהלת דיאלוג קטן עם הבורא, ששלח אלינו את שפע המטר, ושואלת את עצמי- מה עשינו טוב שזכינו בגשם הטוב הזה? איזו זכות נפלה בחלקנו ועל אדמתנו?
אינני מצופי הסתרים ואף לא מאלו המנסים להבין את האותות משמיים, פשוט משום שאין לנו, בני אנוש, היכולת והאפשרות להנדס את עולם הגמול והזכות ואף לא להבינו או להצדיקו... נותר לנו רק לנסות לשער או למצוא רמז בכתובים.
אני נדרשת לגמרא במסכת תענית, שבה גם רב תוהה על שום מה הצליח אותו שליח ציבור, שהתפלל בשעת התענית, להוריד גשמים. זאת אחרי שרב בעצמו גזר את התענית – אך רוח לא נשבה וטיפת גשם לא ירדה.
(בתרגום חופשי): "רב נקלע לאותו המקום. גזר תענית ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח צבור. אמר משיב הרוח ונשבה רוח. אמר מוריד הגשם וירד גשם. אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: מלמד תינוקות אני. ואני מלמד לבני עניים כבני עשירים. ומי שאינו יכול לשלם לי איני לוקח ממנו".
הגמרא טוענת, כמו במקומות רבים במקורותינו, שהגשם (הטוב, השפע, הברכה לבני האדם) מגיע בזכות מעשה מיוחד ויוצא דופן של עשיית חסד של בני האדם – זה לזה. אפילו גדלות בתורה או קרבה מיוחדת לשמיים, כמו זו של רב, איננה מספקת או איננה מבטיחה היענות של הקב"ה לתפילה ולבקשה למילוי צרכי האדם.
כביכול, יש כאן הסכמה וברית בין הקב"ה לישראל- אם אתם עושים טוב אחד לשני, אם אתם גומלי חסדים ומתנהגים כציבור אחראי ומלוכד- אף אני אברך את כולכם, כאחד. אוריד לכם מטר מן השמיים, אשפיע עליכם שפע וכו'. הגשם יורד על כולם, ללא משוא פנים ומעמד.
שוב ושוב חוזרים ואומרים לנו- אבותינו, נביאינו וחכמינו- המוסר והערכיות האנושית, היא המדד החשוב ביותר והמבוקש ביותר בעיניו של הקב"ה. ומה עשה אותו ש"ץ, שהיה כה יוצא דופן בגמילות החסדים שלו?
הדבר הראשון שאנו למדים הוא, שאמנם בסיפור הוא בתפקיד שליח הציבור, אולם ביום יום הוא מתפרנס מהוראה. מלמד תינוקות. אלא שלא פרנסתו היא זו שבראש מעייניו, אלא תלמידיו. הוא מקבל כל אחד מהתינוקות, בין אם עני הוא ובין אם עשיר. בין אם הוריו שילמו את שכר הלימוד והטרחה, וכן במקרה שלא היה ביכולתם לשלם. ככה, מבלי לבקש תמורה. מחנך אמתי הוא, ויודע שכל אחד מתלמידיו זכאי לחינוך שווה, והוא זכאי לרמה דומה של לימוד תורה, פיתוח ומיצוי היכולות התורניות והרוחניות. הוא מבין שהכסף הוא כלל לא מדד שמחנך צריך להתחשב בו, בבואו לקבל תלמידים. הוא יודע, שתלמידים עניים ועשירים יכולים ללמוד יחד, ואין זה גורע מזה.
נדמה כי הייחודיות של אותו מלמד/מחנך הוא בכך שהוא עושה משהו יוצא מן הרגיל. משהו שהוא לא בהכרח מקובל ושגרתי לתקופתו או לסביבתו. אולי אף מלכתחילה, נעצר הגשם באותו מקום, כי הייתה קיימת בעיה חברתית – אי שוויון וחוסר בסולידריות?! אותו מחנך, פרץ באיזשהו אופן את אותן מוסכמות, והחליט לפתוח את שערי תלמוד התורה שלו- לכלל הילדים. ללא הבדל של מעמד ויכולת כלכלית. והנה זה פלא, ירד גשם. והנה זה פלא, הורים שלחו את ילדיהם יחד, לאותו מוסד חינוכי, ואצל אותו מחנך רחב לב.
ואולי גם נעיז ונספר לעצמנו את סופו של הסיפור- מעבר לירידת הגשם, וננסה לתאר מה עוד הוכיחה שיטתו ובמה היא תרמה לקהילה ולכלל העיר. אילו עוד שינויים חברתיים, התחוללו בעקבות אותה פריצת דרך של המחנך?! מה קרה לילדים – העניים והעשירים, כאחד, שלמדו בבית הספר שלו? איך זה השפיע (לטובה) על כל אחד מהם. כיצד הפנימה ההנהגה של אותה עיר, את החוזק והחשיבות של קהילה שיש בה סולידריות ולכידות? האם שונו תקנות העיר והמדיניות שלה, בכל הנוגע לחינוך- חינם, לכולם, תוך מתן הזדמנות שווה לכל תלמיד ותלמידה? האם נלמד הלקח?
הכותבת היא ראש תחום החינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה