יש לי קטע כזה, שלכל מקום שאני הולך אליו אני תמיד לוקח איתי ספר למקרה שיהיה לי זמן פנוי, או שאמצא את עצמי מחכה בתור או באיזה נסיעה ויהיה לי זמן ללמוד קצת. היום, אין כבר ממש תורים או נסיעות וכשיש אז הפלאפון גוזל ממני כל דקה פנויה.
אבל עדיין, כמעט תמיד תמצאו אותי עם ספר בתיק. זה לא משהו חדש, כבר שנים ככה, תמיד ששואלים אותי איפה למדתי תורה אני עונה שהתורה שלי היא תורת דרכים, ספרונים קטנים שנמצאים אצלי בכיס שאני שולף "על הדרך". אני אוהב את זה. כי למרות שזה קצת "בדיעבד" יש משהו בלימוד כזה, בתוך המציאות ולא בבית מדרש שיוצר כנות עמוקה יותר בעיניי. משניות, פרשת שבוע אבל יותר מהכל - ספרי רבי נחמן מברסלב.
אני זוכר שכשהתגייסתי לצבא ממש התרגשתי ששיחות הר"ן נכנס לכיס הקטן והלא ברור הזה שיש במכנסיים הצבאיות, כלומר, היום הוא ברור לי - כיס שיחות הר"ן. כשיצאתי לטיול הגדול אחרי צבא במזרח אפריקה, אחרי שכבר זכיתי להיות באומן בראש השנה, היו איתי כמה ספרים שליוו את הטיול מסע שלי, אחד מהם היה ספר קצת פחות מוכר של ר' נחמן - ספר המידות. זה ספר שעד היום הוא סוד עבורי, כלומר, כל הספרים של רבי נחמן מלאים בסודות, אבל הספר הוא עצמו סוד.
למי שלא מכיר, זהו ספר קטן מלא במשפטים קצרים עם אמירות, נוסחאות, עצות וסגולות, שאף פעם לא הצלחתי להבין מה הרציונאל שעומד מאחוריהם או מאיפה הם לקוחים. זה ספר מאד שונה מכל ספר יהודי שאני מכיר.
הייתי שם אותו בכיס של מכנסי הטיולים שלי ואם היה לי קצת זמן או נפתח לי קצת הלב, הייתי שולף אותו וקורא מספר משפטים ומסמן לי את אלה שאהבתי. אחד הדברים שהכי אהבתי בטיולים שלי ברחבי העולם הם הנסיעות. המרחבים העצומים, הדברים שרואים "על הדרך" היו עולם ומלואו לפעמים הם אפילו היו החלק הכי משמעותי בטיול.
לפעמים ההצצה החולפת הזו בחיי היום יום של האוכלוסייה המקומית, הייתה המפגש הכי אותנטי (בטח לאדם לבן במזרח אפריקה). השווקים הקטנים, הנופים האינסופיים, האנשים ההולכים בצד הכביש באמצע 'שום מקום' כשרק מקל על גבם, וגם רואי הצאן שתמיד קנאתי בשלווה ובקצב של החיים שלהם שכמו קרץ לי וצעק לעברי "תכלית".
זכורה לי נסיעה אחת, בתוך העיר גונדר בה חייתי מספר חודשים כשעבדתי עם הקהילה היהודית מסורבת העלייה, שקראתי בספר המידות. אני זוכר בדיוק איפה הייתי כשקראתי את המשפט הבא אמונה בא על ידי שתיקה (אמונה, כד'), כל הסביבה הרועשת כמו השתתקה. זה היה מהרגעים האלה שאתה מרגיש כאילו גילו לך סוד ענק, משפט שמגלם בתוכו עולם שלם. אני זוכר שקראתי את המשפט הזה, וכל כך הרבה חלקים ושאלות וספקות באמונה ובחיים בכלל (כאלה שלא חסרים כשנמצאים באתיופיה) פשוט התחברו לשתיקה אחת תהומית, קיומית ואמתית. לשתוק.
שתיקה כענווה, שתיקה כקבלה, שתיקה כהכנעה, שתיקה כאמונה, שתיקה כשירה, שתיקה כתפילה. אנחנו חיים בעולם של מילים, כל יום עשרות אם לא מאות ספרים חדשים עולים על המדף, פוסטים, ציוצים, הדרכות, סרטונים.
עוד פחות משבועיים בחירות ואין צורך להכביר במילים על השימוש במילים. אבל שתיקה, זה כבר חידוש גדול. ועוד בעולם האמונה. השנה האחרונה הייתה שנה מאד לא פשוטה עבור רבים ועבור העולם כולו, ומה שהכי צרם לי באופן אישי זו ההתמודדות או חוסר ההתמודדות של העולם הרבני - רוחני עם הקורונה.
כל כך הרבה מילים וניסיונות כאלה ואחרים לתרץ ולפרש ולהסביר (באופן שמתאים במדויק להשקפת העולם של המדבר כאילו המציאות עובדת אצלו) ומעט מאד שתיקה. האמונה בא על ידי שתיקה. המשפט הזה מרגש אותי כל פעם מחדש ומזכיר לי שלפעמים כשלא ברור, ולא בטוח, ויש ספקות ושאלות אזי, כמו שאמר ר' שמעון "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה"
היום, א' ניסן שנה ומשהו לתוך הקורונה ושבוע וחצי לפני הבחירות, ימים בהם האמון והאמונה של רבים כה התערערה זה הזמן בו אני מזכיר לעצמי, בזכות רבינו הקדוש, שאת התשובות ואת ה' יתברך אני לא אמצא בתוך כל המילים הרעש והמסכים.
היום, הוא יום הולדתו של ר' נחמן, הצדיק שלי, האיש שלימד אותי איך לאהוב את עצמי ואת הזולת, שהחזיר לי את האמונה בעצמי, בה' יתברך ובעולם בכלל, האיש שאני לא מפסיק ללמוד ולהתרגש ממנו, האיש ששינה את מי שאני ואת איך ומה שאני חושב ואפילו את איך שאני נראה. האיש שיש לי כל כך הרבה מה להגיד עליו אבל מרוב מילים, אני מעדיף לשתוק
אז רבי מורי חברי אהובי.
מזל טוב.
אברהם בנימין רבינוביץ' בן 32, נשוי ללירון ואבא לאשירה ובאר, כותב, יזם ופעיל חברתי
מנכ"ל עמותת רשימו ומנהל עסק לכתיבת תוכן ושיווק דיגיטלי