הקדמה קצרה
פרשת מצורע מעוררת בנו לא פעם תחושה של שעמום וחוסר רלוונטיות. אין לנו היום מצורעים, אין לנו היום בתים מנוגעים ואין לנו היום כוהנים שמטהרים נגעים, ולכן הדברים נראים רחוקים מאד מאיתנו.
השפת אמת מחפש משמעויות רוחניות גם בדינים הללו, ובעיון זה נצעד בעקבותיו ונציג שתי משמעויות לצרעת.
עונש על פגם הדיבור
חז"ל קישרו באופן ישיר בין הצרעת לבין חטא לשון הרע. השפת אמת מבאר את הדברים כך:
"במדרש: מי האיש החפץ חיים וכו דכתיב זכור את אשר עשה ה א-לקים למרים וכו, שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע, כדאיתא לכוון במאמר להודות לך - הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת, הפה הוא פיהן של בני ישראל, שנבראו רק להעיד על הבורא יתברך כדכתיב: עם זו יצרתי לי וכו " (תרמ"ט "במדרש").
השפת אמת מסביר לנו שהפה שלנו הוא כלי ומכשיר, וככזה ניתן להשתמש בו שימושים רבים - מהם שליליים ומהם חיוביים. השימוש השלילי שבפה הוא כמובן לשון הרע, והשימוש החיובי והרצוי שלו הוא ההודאה לקב"ה על טובו הגדול, ועדות על גדולתו והשגחתו של הקב"ה על העולם.
בהמשך התורה מעמיק השפת אמת בדברים אלו, ורואה בדיבור ובמשמעותו את עצם אנושיותו של האדם:
"וזה עיקר הבריאה, כדכתיב: אדם אתם, וכתיב: וייצר ה א-לקים וכו ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. אם כן, הגוף הוא יצירה בפני עצמה ורק שיש בו נשמת א-לקי ממעל שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו. והיינו דכתיב: לנפש חיה - נפש היא התשוקה והרצון, שאם אדם מאסף כל הרצונות ומשתוקק לדבוק בא-ל חי, אז מוצא חיות א-לקים בקרבו, והוא בכח הפה בתורה ובתפילה, כדמתרגמינן: לרוח ממללא. לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה".
כפי שהרחבנו בעיונים קודמים, האדם בנוי משני חלקים - חלק גשמי וחלק רוחני. הייחוד של החלק הרוחני הוא נשמת האדם, כדברי הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הנשמה שבאדם היא נקודה פנימית א-לוקית, קדושה וטהורה, והיא זו שהופכת אותו לבחיר הנבראים.
"מי האיש החפץ חיים"
אולם, כדי שהאדם יחשוף ויגלה את אותה הנשמה, וכדי שהיא זו שתהיה המובילה והדומיננטית בחייו, עליו לפעול להסרת המחיצות והקליפות המסתירות את השפעת הנשמה והמונעות ממנה מלפעול. השפת אמת מבין שהדרך לכך רמוזה בדברי הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - הנפש מסמלת את כל כוחותיו הפנימיים והרצונות העמוקים ביותר שיש באדם (עיין רש"י בראשית כ"ג, ח). האדם צריך לנתב ולכוון את כל רצונותיו ושאיפותיו להתדבק בקב"ה, ועל ידי כך הוא ימצא את הנשמה שלו: חיפוש הקדושה יגרום לנשמה שלו להוציא את השפעתה וכוחותיה לפועל.
הדרך לעשות זאת היא הפה של האדם. דרך הפה, על ידי לימוד תורה ותפילה, האדם יכול להתקשר לקב"ה ולהתדבק בו. הנשמה טמונה עמוק בתוך האדם, והפה של האדם הוא הדרך לבטא ולהוציא החוצה את אשר חש האדם בתוככי לבו. כלומר, כאשר האדם מוציא מפיו דברי תורה ותפילה, הוא מוציא מן הכוח אל הפועל את השורש הקדוש של נשמתו.
אבל, אם אדם משתמש בפיו כדי להרוס ולקלקל, באמצעות לשון הרע, הרי הוא משאיר את נשמתו טמונה וחבויה. כאשר האדם לא מממש את כוחו הנשמתי נטמון בו, הרי שאין הוא שונה מן הבהמה, וממילא הוא לא "חי" באופן אמיתי. כך מסביר השפת אמת את הקשר בין לשון הרע לפסוק "מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך מרע...".
בהקשר זה מזכיר לנו השפת אמת את תרגומו של אונקלוס לדברי התורה: נפש חיה. אונקלוס, בדבריו המבריקים והנפלאים, מתרגם זאת במילים: "רוח ממללא". כלומר, הדבר שמגדיר את האדם כיצור חי השונה מהבהמה הוא כוח הדיבור שלו.
החטא ועונשו
כדי לסכם את הדברים שראינו עד כה נמחיש את הדברים באמצעות דוגמא: נניח שישנו אדם שטמון בו כוח אומנותי נדיר, וכל המומחים מזהים בו כשרון גדול לציור. מבחינתו, מימוש כוחות ה"חיים" שלו תלוי בכך שהוא ייקח עיפרון או מכחול ליד ויצייר. אם אדם כזה יחליט לפתח קריירה ספורטיבית, למשל, הרי שהוא השתמש בכלי ששנתן לו הקב"ה באופן לא נכון.
כך גם לגבי האדם ביחס לבריאה כולה: יש באדם תכונות מיוחדות - היכולות הרוחניות שבו (המבטאים את הנשמה, את צלם א-לקים שבו), ואם האדם לא יפתח את הכוח הזה ולא יממש אותו, הרי שהוא לא "חי" נכון. לעומת זאת, אם הוא יפתח את כוחו הרוחני (דרך הפה, המהווה את הצינור בין עולם הנשמה לעולם הביטוי והגילוי), הרי שהוא פועל ועובד בדרך נכונה ומממש את כוחות חייו כראוי.
לאחר שביאר לנו השפת אמת את כוחו החיובי והשלילי של הדיבור, הוא מקשר זאת לנגע הצרעת:
"ועל ידי לשון הרע בא נגע - סגירו (תרגום אונקלוס). דהיינו, שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו, והרי הוא כמת... אך בני ישראל שנקראים אדם וצריכים להיות כלים לקבל חיות הנשמה, לכן על ידי חטאים ולשון הרע נמצא בהם נגע ומעכב החיות מלהתגלות".
הצרעת מופיעה בעור האדם ומכסה את העור הטבעי שלו. השפת אמת מבין שזה סמל לכך שכאשר שאדם מדבר לשון הרע, הדבר גורם לנשמה שבו להישאר נסתרת, והגוף (המסמל את הבהמיות) לא נותן לה להשתחרר. הנגע מרמז על הסתימה המשאירה את הנשמה במחבואה ולא נותן לה להשתחרר ולהאיר.
שמירה על הנפש
בתורה אחרת צועד השפת אמת בכיוון הפוך לגמרי, ומוצא בצרעת לא עונש, אלא דווקא משמעות חיובית כהגנה על נפשו של האדם.
"דהנה, כמו שהגוף הוא שמירה לנפש, ויש עוד מלבוש שמירה לגוף וכמו כן הבית שמירה יותר מבחוץ, וכמו כן הוא בפנימיות, ולכן הנגעים כולם הם שמירה לנפש. ובהיות ישראל קדושים, גם מלבושיהם ומקומות מושבותיהם היו בקדושה, ולכן כשהיה איזה פגם מסטרא אחרא נעשה נגע בבית ובבגד, ואם נפגם ביותר היה בעור בשרו, ועל כל פנים - הכל שמירה על הנפש... ואיתא עוד במדרש, שלכן נכתבה כאן ארץ כנען, לרמוז כמו שחם חטא וכנען נתקלל, כמו כן ישראל חוטאים והארץ מתקללת... ובאמת הכל במידה על ידי שבני ישראל ממשיכים הקדושה ומתקנים גם המלבוש והמקום... נמצא כי זה בשורה טובה לישראל" (תרנ"ה "בפרשה").
אנשים מאחסנים דברי ערך במקומות המוגנים על ידי שמירה, למשל כספת בבנק או חברת שמירה. בדומה לכך, נשמת האדם מוגנת על ידי גוף האדם, בגדו וביתו. תפקיד הנגעים בבתים, במלבושים ובגוף הוא לשמש שמירה לנפש: כאשר יש קטרוג על האדם בעקבות חטאיו או בעקבות התעוררות כוח של רוע בעולם ("סטרא אחרא"), הקב"ה לא רוצה שהטומאה והרוע יגיעו לנפשו הטהורה של האדם, ולכן הוא עוצר אותה באמצעות הנגעים, אשר נדבקים למעטפת החיצונית של נפש האדם, במקום לפגוע בנשמתו של האדם.
כלומר, כאשר כשיש לאדם נגע בגופו, בבגדו או בביתו זה בעצם סימן. כביכול, הקב"ה אומר לו שעליו לדעת כי מצבו הרוחני לא טוב, ועלול להתדרדר עוד יותר אם האדם לא יטפל בשורש הבעיה. כאשר לאדם יש כאב פיזי הוא יודע שעליו ללכת לרופא להיבדק, כי הכאב הוא רק הסימן לבעיה שורשית יותר. כך גם בעולמו הרוחני של האדם - הנגע מהווה את הסימן לכך שמצבו הרוחני של האדם לא טוב, ועליו לטפל בכך.
כיום, אין לנו את הבשורה הטובה הזאת, ואין אנו יודעים את מצבנו הרוחני על פי סימני הצרעת. אבל, גם ללא התרעות בולטות כמו הנגעים, אנו עדיין חייבים לעמוד על המשמר ולהקפיד על רמה רוחנית גבוהה. כמו כן, כל אדם מקבל - בעיקר בצורה סמויה - אותות וסימנים מהקב"ה על מצבו, ועל האדם להיות ער לכך ולפעול בהתאם.