פרוייקט הסקי הדתי

שעת תפילה "כמה זמן התפללו אצלכם מוסף?" השאלה המטופשת ביותר של החג

כנער, הרגשתי נחות מול הדתיים הרציניים שמתפללים שעות ארוכות, רק מאוחר יותר הבנתי שלשהות ארבע שעות בבית הכנסת בתפילות החגים זה דבר עצום, שאינו מובן מאליו

הרב ד"ר עידו פכטר 01/09/21 17:33 כד באלול התשפא

תפילה בבית כנסת, צילום: shutterstock
תפילה בבית כנסת, צילום: shutterstock

"ומתי אתם סיימתם?". שאלה זו, שהופנתה אליי מדי שנה לאחר ראש השנה ויום כיפור, הכניסה אותי תמיד למבוכה. נער הייתי והתפללנו בבית הכנסת השכונתי בחיפה. התפילות בראש השנה היו מסתיימות בדרך כלל באזור השעה שתים עשרה.

ביום כיפור הארכנו עד אחת ורבע. כששמענו על בחורי הישיבה שהיו מסיימים את התפילות שעה ושעתיים אחרינו (וזה כשהתחילו את התפילה מוקדם יותר), וביום כיפור כמעט ולא היתה להם הפסקה בין מוסף למנחה, חשתי נחיתות.

ארבע שעות של שהייה בבית הכנסת נראו בעיני פתאום כהרף עין, כתפילה של "לא רציניים מספיק", של חפיף. לכן כשהיו עוסקים לאחר החגים באובססיה בשאלה מתי כל אחד סיים, הייתי נבוך. חשתי נחות לעומת הדתיים הרציניים, שמתפללים עד מאוחר.

בגרתי. חוויתי את תפילות הימים הנוראיים העוצמתיות בישיבה וגם הספקתי לכהן לא מעט שנים כרב קהילה בשכונה עירונית בנתניה. כשיצאתי מן הישיבה ושבתי אל הקהילה פתאום הבנתי. הפעם ראיתי את התפילות בקהילה העירונית לא ממבט של נער חולם ונטול אחריות או של בחור בישיבה הסגור בד' אמות של לימוד תורה, אלא של אדם בוגר, שחי את חיי העולם הזה ומעורה בו, ועושה מאמץ לא קטן כדי לפנות מקום וזמן לבית כנסת, תפילה ולימוד תורה.

פתאום למדתי להעריך את מה שפעם ראיתי כנחות. פתאום הבנתי שלשהות ארבע שעות בבית הכנסת בתפילות החגים זה דבר עצום, שאינו מובן מאליו, עבור אנשים שעסוקים וטרודים במלאכתם, ושזקוקים לחגים כימי מנוחה.

למדתי גם שאורך התפילה הוא לא המדד לאיכות התפילה. הכרתי מגוון רחב של אנשים – כאלה שהיו זקוקים לזמן אך כאלה שדווקא היו זקוקים לתפילה מהירה יותר. שאריכות מיותרת גרמה להם לאבד את תשומת הלב ורק תפילה מהירה ועניינית עזרה להם לכוון. התוודעתי גם לקטעים שונים בתפילות הימים הנוראים – פיוטים בעיקר, שאינם מובנים לאדם הרגיל, ושכדאי לדלג עליהם. ראיתי גם שעבור לא מעט מתפללים דווקא בעלי תפילה, שבאו מתוך הקהל, ולא חזנים נודעים שהונחתו מבחוץ, הצליחו לעורר בהם את זיק הנשמה.

וכשזכיתי לעבור לפני העמוד בתפילות ערבית של ימים נוראים בקהילה שלי והתחלתי בניגון האשכנזי המסורתי שלפני ברכו, לא יכולתי שלא להיזכר ברב יצחק שילת מהישיבה במעלה אדומים בהידוקו את הטלית שעליו ובקידתו החדה שפתחו עבורי את תפילות הימים הנוראים, ומצאתי את עצמי עושה כמוהו.

אך כשבאתי לתפילת המוסף ושוררתי את 'נתנה תוקף', והגעתי ל"מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה", לא יכולתי שלא להיזכר דווקא בבני הסה ז"ל, החזן ובעל התפילה עם הקול הערב שהיה מתפלל לפני העמוד בבית הכנסת השכונתי מימי נעוריי, וקולו היה רועד באומרו מילים אלה, ומצאתי עצמי עושה דווקא כמוהו.

ותפילת הקהילה ותפילת הישיבה התערבבו אצלי, וכך הובלתי את התפילה לסירוגין, לעתים מביא אריכות ישיבתית ולעתים דווקא חוזר אל מחוזות ילדותי, לתפילות השכונתיות. וידעתי שכולם רצויים לפני המקום. כמו האופנים והשרפים שעומדים אלו מול אלו ויחד ממללים ומקדישים, כך העולמות עמדו בי אלו מול אלו ויחד הקדישו את שמו.

 

והבנתי שהמגוון הזה, של הישיבה ושל הקהילה, של האריכות ושל הקיצור, הוא היופי שבימים אלו. אין סגנון אחת לתפילות, וכל אחד צריך למצוא לעצמו את המקום שבו הוא יוכל לפתוח את ליבו. בלי רגשי נחיתות. בלי מדידות זמנים מיותרות. רק ללכת אל המקום שאליו הרוח קורא.

 הרב ד"ר עידו פכטר,  חבר בתנועת נאמני תורה ועבודה, ובפורום לשיח יהודי עכשווי. ספרו 'יהדות על הרצף' - על ההלכה בחיים המודרניים, יצא בימים אלו לאור.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר