בספרו "בסימן קריעה" מתאר הסופר דוד קורן את ימיו האחרונים של קיבוץ בית הערבה במלחמת העצמאות. ימים של ויכוחים סוערים בשאלת עזיבת בית הערבה בשל ניתוקו של הקיבוץ מגבולות המדינה היהודית העתידית, לפי הצעת החלוקה. יש שהתעקשו להישאר ויש שתמכו ביציאה והצלה.
הוויכוח היה כה סוער ועקרוני עד כדי כך שהפילוג בין חברי הקיבוץ נותר כצלקת שלא הגלידה גם אחרי המלחמה. החבורה, שעשתה ניסים ונפלאות באדמה המלוחה של צפון ים המלח נטעה עצים, עשתה חקלאות ענפה והחזיקה גינות נוי, נקרעה מבפנים. לאחר המלחמה הוקמו שני קיבוצים בגליל העליון המערבי, שניהם הוקמו ע"י מפוני קיבוץ בית הערבה: גשר הזיו וכברי. אומרים שעוד שנים רבות לא הייתה תקשורת בין חברי שני הקיבוצים.
תשעה באב ה'תשפ"ד
היצירה המשותפת והגדולה שלהם לא עמדה להם בעת המחלוקת והחבורה נקרעה. לצערי, הדוגמאות לקריעתה של חברה בישראל הן רבות וכואבות. ניתן לאפיין דוגמאות אלה ולהגדיר גורם אחד לאירועים קשים אלה והוא – חוסר הקשבה. אסביר זאת בשורות הבאות.
כפרטים, כקבוצה וכחברה יש לנו עולם ערכים, עולם אמונות ודעות, עולם תרבותי וכו'. כשהפרטים מקבוצות שונות ומחברות שונות נפגשים אז יכולים להתרחש שני דברים – האחד הפרייה הדדית בין העולמות והעשרת כולם, השני- התנגשות המנתקת את הקשר שבין הקבוצות.
עלים והענפים המרוחקים בצמרת, מחוברים למקור אחד – לגזע
אנחנו חיים במדינה מורכבת מאד שהנושאים המפרידים בינינו רבים, לדוגמא זהותה היהודית של המדינה והביטוי במרחב הציבורי – באיזה אופן? כמה?היחס לחבלי ארץ הנמצאים מעבר לקו הירוק – לספח ? להמשיך לבנות או להיפטר מהם ?שאלות חברתיות, תרבותיות ועוד. אנחנו בקונפליקטים תמידיים כמעט בכל נושא. לשמחתנו יש לנו מכנה משותף רחב מאד שמהווה מצע בטוח. כמו עץ שצמרתו מתבדרת ברוח ועליה הענפים והעלים שצומחים לכיוונים שונים. העלים והענפים המרוחקים בצמרת, מחוברים למקור אחד – לגזע. הגזע לאדמה וממנה השורשים יונקים מים להחיות את אחרון העלים בצמרת. אלא שכיום, נראה, שההנחה בנוגע למכנה המשותף מתערערת, כאילו יש כאן מספר ערוגות או חלקות ולא עץ אחד בחלקה אחת. כפי שכתבתי קודם הבעיה המרכזית שלנו היא העובדה שאנחנו לא מקשיבים לאחר באמת. אנחנו שומעים (אחרת לא הייתה התנגשות) אבל לא מקשיבים באמת לצד השני.
תשעה באב ה'תשפ"ד
לכל פרט, קבוצה וחברה יש סימני קריאה ברורים בנוגע לעולם האמונות והדעות, לעולם הרוחני, לאופן בו צריך לנהוג בהזדמנויות שונות, למדיניות של הממשלה לפרשנות התנ"ך ועוד ועוד. כשהכול כל כך ברור אין מקום לסימני קריאה אחרים במרחב המשותף. ה'צד השני' מסומן כלא לגיטימי. כמה שזה עצוב.כך נבנה נדבך בהרס העצמי שלנו ואז מתחילים להופיע סימני הקריעה. קריעה שלנו אחד מהשני, קריעה וניתוק מערכים יסודיים שלנו ולבסוף אף מגיעים לקריעת הבגד, דין האבלים. ההקשבה ומתן לגיטימיות לעוד סימני קריאה במרחב הציבורי שלנו מתוך הבנה שיש לנו כעם מכנה משותף רחב הם שיוכלו למנוע מאיתנו סימני קריעה שצלקתם עלולה להיבצר בנו לאורך דורות.
האירוע הנורא שחווינו בשמחת תורה גילה לנו שיש לנו מכנה משותף רחב. יחד עם זאת אי אפשר שלא לשאול - האם צריך אירוע נורא כזה כדי לגלות את המכנה המשותף שלנו? אולי צריך לחיות את חיינו במדינת ישראל בצורה אחרת, באופן המשקף, גם בשגרה, שיש לנו מצע ערכי תרבותי היסטורי משותף שמחיה אותנו. פנחס בן אלעזר הכהן ידוע בתור ה"קנאי" שהרג שניים ממוביל החטא הנורא. מעשה קנאי זה הפסיק את המגפה. על אף מעשה הקנאות פנחס מקבל את ברכת השלום.
תשעה באב ה'תשפ"ד
" לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם..." בספר יהושע פרק כ"ב מופיע שוב פנחס כראש משלחת הבאה אל בני שבטי גד וראובןשבנו מזבח בירדן לאחר שעברו חזרה לעבה"י המזרחי עם תום חובת השתתפותם בכיבוש הארץ כפי שהבטיחו למשה.בניית המזבח התפרשה ע"י עם ישראל כבגידה וכרצון להתנתק מעם ישראל ועל כך הכינו עצמם לצאת עליהם במלחמה –
"וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הִנֵּה בָנוּ בְנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, אֶל-מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן--אֶל-גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן, אֶל-עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יב) וַיִּשְׁמְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׁלֹה, לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם, לַצָּבָא"
לאנשי שבט גד וראובן היו מניעים אחרים בבניית המזבח אך העם לא הקשיב, סימן הקריאה היה ברור ויותר מכך היה ברור שאין לו מקום ולכן צריך לצאת למלחמה.בנקודה זו נכנס פנחס ובמתינות, בשיקול דעת ובהקשבה בבירור הפרשה הוא מצליח להרגיע את הרוחות. זוהי ברכת השלום של פנחס.נדלג כמה מאות שנים קדימה ונפגוש את אבשלום, בנו של דוד. זה הבן שמרד באביו.במהלך הסיפור אבשלום חוזר מגשור לירושלים אך שנתיים שלמות דוד ואבשלום לא נפגשים.אבשלום זועק פעמיים לעזרה מיואב אך יואב לא מקשיב. הוא קורא וקורא אך נשאר לבד ואת פני אביו לא ראה. מתוסכל מחוסר ההקשבה אבשלום שולח את עבדיו להצית את חלקת השדה אשר ליואב.עכשיו יואב מטה אוזן לשמוע את זעקת אבשלום לרצון בקשר עם דוד אביו ובעקבות כך מפגיש את אבשלום עם דוד אביו.כמה נורא להגיע למצב שרק הצתת אש ושריפה יגרמו לתשומת לב והקשבה.
כפי שדוד כותב בתהילים ק"כ : "ה'--הַצִּילָה נַפְשִׁי, מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר: מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה.
ג) מַה-יִּתֵּן לְךָ, וּמַה-יֹּסִיף לָךְ-- לָשׁוֹן רְמִיָּה. ד) חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים; עִם, גַּחֲלֵי רְתָמִים"
גם למילים היוצאות מפינו בכוחן לשרוף ולהצית, בדיוק כמו גחלי הרתמים שבוערים ימים ארוכים. אם רק נקשיב אחד לשני לא נצטרך לדבר בשפה נמוכה פרובוקטיבית המושכת אש ותשומת צ לב ובדרך גם מפוררת אותנו. לצערי זו המציאות כיום. כמעט ואין בעלי דעה שלא מקצינים את דיבורם ובוחרים במילים קשות, רק כדי שיקשיבו להם ויתנו להם במה. אז לכולנו, שמתבצרים במצודתם ובטוחים בצדקת דרכם ולא מאמינים שיש מקום לעוד דרך וגרוע מכך לא מוכנים להקשיב ולחפש את המכנה המשותף, בואו נירגע ונתפייס. נביט אחד על השני נקשיב אחד לשני ונכבד אחד את השני. אני מעודד מהעובדה שעשרות אלפי בני נוער בשנה מקדישים כשבוע במסע ישראלי כדי לשבת יחד במעגל כך שהם רואים אחד את השני, כדי להקשיב אחד לשני וכדי לברר את זהותם.
מתוך השיח במעגלים מתפתחת ההקשבה גם לאנשים שונים מאיתנו, גם לבעלי עולם ערכים קצת שונה, עולם אמונות ודעות שונה ויותר מזה מתפתחת ההבנה שהמכנה המשותף שלנו כעם הוא גדול ויש בו מקום לכולם. אז חשוב להציב סימני קריאה אך לא בצורה שתגרור אותנו לסימני קריעה, קריעת החברה שלנו. בחברה שלנו יש כל כך הרבה טוב, גיוון, עוצמות ותחושה של יחד. עלינו להקשיב טוב כדי לגלות את כל הטוב הזה. על הנחה זו אני מוסיף סימני קריאה רבים.