"ולגד אמר... וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" - מה ראה גד? מה ענין מחוקק לכאן? ואיזו צדקה עשה? לפי רש"י, "ראה ליטול חלק בארץ סיחון ועוג, שהוא ראשית כיבוש הארץ... כי ידע אשר שם בנחלתו שדה קבורת מחוקק, והוא משה. צדקת ה' עשה... נאמר על שם העתיד, שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו."
יתכן שבני שבט גד ידעו שמשה רבנו ייקבר בחלקם, מתוך ההנחה שאם משה לא יכנס לארץ מסתמא ייקבר על שפת הארץ. אולם לכאורה לא מסיבה זו בחרו בני גד להתנחל בעבר הירדן, אלא משום הסיבה המפורשת בתורה - "ומקנה רב היה לבני גד". עוד תמוה שבפרשה של ברכות יציין משה נבואה כה ספיציפית על העתיד לקרות, שבני שבט גד ימלאו אחר תנאם.
נראה שלנימוק הגלוי לבחירת ארץ סיחון ועוג נוסף לבני גד נימוק ספון: הרצון לזכות בראשיתה של ההתנחלות כדי להיות הראשונים ליישם ולממש את תורת משה. יודעים הם שסוף מעשה נעוץ בראשיתו - "מגיד מראשית אחרית". זהו שנאמר "וירא ראשית... ספון", מלשון 'סוף'. ראשית ההתנחלות, תכליתה וסופה היא - תורת משה. תכלית הכיבוש וההתנחלות היא: הנחלת תורת משה בארץ ישראל. כך מפורש בתהלים (מזמור קה): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו."
זוהי "צדקת ה' עשה" המיוחסת לבני גד. על מציאת הקשר הזה בין הארץ לבין התורה מציין משה לשבח את שבט גד - לא כנבואה לעתיד, אלא כתכונה הקיימת בהם כיום.
את התכונה הזו אנו מאמצים ללבנו בשמחת-תורה. בני ישראל נכנסו לארץ בפסח, ואל המנוחה והנחלה - אסיפת היבול - אנו מגיעים בחג הסוכות. לכאורה, אל הילד הזה התפללנו, אל המצב שכל איש ישראל יושב תחת גפנו ותחת תאנתו - ולא היא! בסופו של חג, בשמחת תורה, אנו שואלים: לשם מה התנחלנו בארץ? והתשובה שניתנת לנו היא בקריאת התורה מראשיתה. בכך אנו קושרים בין אחיזתנו בארץ לבין קיומה של התורה. ייעודה של מדינה, גם אם תשלים עם כל אויביה מסביב ותייצב את גבולותיה, הוא מילוי תוכנה בתורה וקיום חוקיה.