אנחנו יודעים שאתה לא מחזיק מעצמך יותר מדי, אתה נותן לענוותנות נדירה להציף את חדריך אתה גם מרגיש לא ראוי ולא בר-הכי ורחוק מלהגיע לקרסולי רבותיך וכיוון שמוריך ומדריכיך בקודש הם מלאכי ה' צבאות ממש אתה מרגיש לעומתם עפר רימה ותולעה שלא לומר חמור עצל ושבע ימים. שלא תבין אותנו לא נכון אנחנו באמת שמחים במידותיך הנאצלות ובצניעות המפעימה שכבשה אותך אך אנא ממך אל תעצור את עצמך מללמֵד תורה. אם אתה יודע א' למֵד א' ואם אתה יודע ב' למֵד ב' אם אתה מכיר משהו מאוצרות תורתנו אל תחזיק טובה זו רק לעצמך אלא שתף את קהלך ואת סובביך, כתוב זאת זיכרון בספר ומחברת או העלה אחר כבוד למדיה הווירטואלית. אינך יודע לאן יגיעו פירות לימודיך, את מי יעוררו ואת מי יעשירו. ואיזו רוח הם עוד עתידים להפיח בנפשות נדכאות.
בשנתיים החולפות אני עסוק במשנתו, הגותו ויצירתו הרוחנית של אחד מגדולי מקובלי טבריה במאה ה-19 הרב רפאל אוחנה זצ"ל מי שחיבר את אחד מספרי הסגולות הנפוצים ביותר "מרא"ה הילדים" ומי שהיה לאחד משד"ריה הבולטים של העיר טבריה בימי סער וסופה. "שבע עשרה ימים ולילות הלכתי בארץ מדבר שמם על הגמלים בסכנה עצומה ונדרתי שאם הקב"ה יצילני וישיב את שבותי חי ובריא לעיר הקודש טבריה ת"ו חובה עליי לחבר ספר המדבר בשבח עיה"ק" כך כותב הרב אוחנה בהקדמה לספרו "טובת מראה" ואכן סייעו לרב אוחנה משמיים והוא לא איחר לשלם את נדרו וכתב בעט ברזל ועופרת את הספר המדבר בשבחה של טבריה, בחכמיה ובתורות שנולדו בעיר הקודש הנאנקת בחבליה.
תורה לשם שמיים
אני מבקש לשתף אתכם בהארה אחת קטנה ומשמעותית מתורתו שסללה בי נתיבים חדשים. בהקדמה לספרו אודות טבריה מבאר הרב אוחנה את המימרא החז"לית השגורה על לשוננו "לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" הרב אוחנה ניקד את המילה "יִלמד" אחרת וקרא אותה "יֵלָמֵד" קרי "לעולם יֵלָמֵד אדם תורה שלא לשמה" וכך מסביר הרב אוחנה "שאם חכם אחד למד שלא לשם השכינה, והשני אשר שמע ממנו או למד מפיו ומפי ספריו לומד לשם שמיים - אזי ודאי זה תיקן אשר עיוות הראשון ומתוך שלא לשמה עתה באה ונהייתה לשמה".
כמלמדי תורה איננו יודעים תמיד אם אנו אכן מכוונים לשם שמיים, אם אנו נקיים וטהורים, יתכן כי יש בנו נגיעות אישיות בבואנו ללמד תורה, אפשר שאינטרסים צרים וקטנים דוחפים אותנו להאיר מתורתנו, אולי אנו חפצי תהילה או ממון, אולי אנו נהנים מלהט הווכחנות או מפיסת אינטלקטואליות אופיינית, אולי אנו מוחמאים מהפגנת כישרונותינו וחוכמתנו, יתכן ויתכן. אכן ראוי לנו להכות על חטאינו ולשוב על כך בתשובה גדולה אך אל לנו לחסום בקרבנו תורה ויראה. שתיקתנו מסייגת את החכמה וכולאת אותה בתוכנו מבלי שייהנו ממנה ראויים וטובים. אולי אנחנו לא מלמדים לשמה אך בטח יש מישהו משומעי לקחנו שהוא צדיק וטהור וקדוש וישר ונאמן ואהוב והוא הוא שומע את תורתנו ומעלה אותה מעלה, הוא הופך את ה"לא לשמה" שלנו לתורה אשר מבקשת להקים שכינתא מעפרא, הוא מעלה את תורתנו לשולחן גבוה ומחלץ אותה מן הקליפות שדבקו בה בחטאינו. בשל כך אסור לנו לעצור את עצמנו מללמֵד, מלהצית לפידים בוערים ולהעביר אותם הלאה, מלכתוב, מלפרסם, מלשלוח לחמנו הדל על פני המים, מי יודע אולי מאן דהו ימצאנו ויעשה ממנו מטעמים.
איך זוג תמים מכפר פינס הצליח להעמיד תלמידים הרבה
את ילדותי אפופת התום עשיתי בבית של חוזרים בתשובה. ההורים שלי עשו מסע ארוך ומרתק של התקרבות ושיבה. מי שליווה אז את התהליך המיוחד הזה היו זוג חברים מקסים מכפר-פינס, שרי ושלומי. שבת אחר שבת הם פסעו יחדיו בסבלנות אין קץ ובאהבה גדולה, הם לימדו אז את הוריי מהי פלטה ומה המשמעות של ציצית מיהו הרמב"ם ומהי אמונה. הם פתחו בפני הוריי שערי שמיים וגילו להם אוצרות אין קץ. הזוג המיוחד הזה מכפר-פינס לא הבין אז מה המשמעות של ההארה המיוחדת הזו. לנגד עיניהם עמדו אז רק זוג צעיר בראשית דרכו הרוחנית המבקש להסתופף תחת כנפי השכינה. אמנם חותמם של שרי ושלומי ניכר בהוריי היטב והבית החל מתרחב, שישה ילדים נולדו לבית המואר הזה, שאף הם הקימו בתים דומים. בבית הזה שבו גדלתי עסקו בלי סוף בחינוך ואמונה ומשהו בגנטיקה המשפחתית המתחדשת כנראה שקלט היטב את הזרעים הללו, כך יצא שמבלי לתאם בינינו ומתוך בחירה אישית של כל אח ואח כמעט כולם בחרו בחינוך. אני יכול להבטיח לכם ששרי ושלומי לא דמיינו אז שההארה המקומית שלהם תכה גלים ותשפיע עד היום על עשרות ומאות תלמידים וחניכים, זרעי האמונה שלהם הצמיחו פירות רוחניים רבים. אני יכול לשער שתלמידיי כלל לא מכירים את הזוג המיוחד הזה ולא מבינים את גודל השפעתם עליהם. מי יודע היכן הייתי היום אם הייתי גדל לבית שאינו שומר תורה ומצוות? היכן הייתי היום אם לא הייתי מבלה את מיטב שנות נעוריי בסניף בני-עקיבא ובישיבה התיכונית? אם לא הייתי פוגש בתורה גדולה ומאירה?
סיפורם של שרי ושלומי הוא סיפור על זוג אחד שלימד תורה לזוג אחד בלבד ומבלי משים וללא כוונה תחילה התורה הזו חלחלה עמוק, הכתה שורשים והצמיחה ענפים אינספור. התורה שכוונה לזוג אחד התפשטה אל נפשות רבות והעמידה תלמידים הרבה.
כשנצא לרחובה של עיר כשאנו חובקים בלהט ספרי תורה ומכרכרים בכל עוז לעומתם אנו חייבים להזכיר לעצמנו כי איננו יכולים לעצור את הרוח המבקשת להתפרץ ולשאת בגאון את דברה. אנו נתבעים ממעמקינו להוציא אל הרחוב את אותיות תורתנו, להגביהם לעין כל ולא להשיב ריקם את הידיים הדקות המושטות אלינו ומבקשות את מילויים.