היום טוב הגדול והצנוע

לאיזה שם צנוע ופשוט זכה בלשוננו היום הגודל ביותר בתולדה האנושית - יום מעמד הר סיני.
"שבועות": היום טוב הבא לאחר שסיימו לספור שבעה שבועות.
שלא כחגו של ניסן, העשיר, הצועד בראש, בשני שמותיו הנעלים הגאים: "חג הפסח" ו"חג המצות"" אשר כל אחד מהם נושאנו הלאה מכאן, אל העולמות נסתרים של נסים אלדיים, ביומה האחרון של הגלות הראשונה. אף שלא כהאורח הסוער של תשרי, בשמו העסיסי "חג סוכות", המביאנו לזכרונות משי על אהלים לבנים או עננים לבנים. יום אחד ויחיד (רק בגלות הוכפל). בין שני חגים ארוכים, עשירי ימים, עומד באמצע הקיץ חג השבועות הצנוע והעניו שלנו. הוא בא בימי קציר חטים, כאשר בן ישראל דאז היה שב מן השדה הביתה עייף ושבע רצון, במנוחה צנועה ובשמחה צנועה. לא הרעש הגואה שביציאה העליזה מן הבית אל השדה, בראשית הקציר, בימי פסח. אף לא המחול הכשר, הצבעוני והזוהר שבמזיגה השיכורה של יין יהודה בגנים ירוקים, בסביבות סוכות. השמחה הצנועה ביותר, של הפרי הצנוע ביותר - לחם! חוגגת את חגה הצנוע והפשוט ביום ההולדת הגדול של התורה הצנועה, החיה את חייה הצנועים והעמוקים רק בסוד לבבות צנועים.
זהו היום טוב הגדול והצנוע של מצרכי החיים ההכרחיים לרוח ולגוף: תורה וקמח. יום טוב ללא הכנות, ללא מצוות מיוחדות. אפילו שמו אינו מספר לנו על מה שהנהו. כאומר: דע בעצמך, היזכר בעצמך.
זוכרים אתם את הפסוק? ..."רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אליך בחורב"...
כך מתחננת לפנינו התורה בכל ימות השנה.
אבל ביום ירידתה לעולמנו המאובק, אינה מדברת אלינו מאומה. נראה כאילו היא מהרהרת לה: "היום יום הולדתי - אבל אינני מספרת זאת אף לאחד בעולם. אף לא לעמי שלי. מי שהדבר נאה לו - שיזכר מעצמו ויבוא אלי ליתן ברכה. אני רק קוראת לבני עמי ישראל ונותנת להם עצה שיניחו, ליום זה סדנא ודלפק (שאם לא כן, על כרחם, שלא בטובתם, עלולים הם באמת לשכוח על יום זה!), ומכיון שיהיו נינוחים, הרי זה מן היושר שייזכרו מעצמם איזה יום היום בעולם. שום מצוות מיוחדות אינן נחוצות היום... שום רמז ושום הזמנה. שארים קרובים נזכרים מעצמם"... כך כמו מהרהרת התורה.
ויהודים דאז, השארים הקרובים של רוח התורה, אמנם ידעו מעצמם מה עליהם לעשות. ללא הוראות, ללא ציוויים. מתישבים לכל הלילה ועוסקים בתורה, עד אור הבוקר. עומדים ושומעים את עשרת הדברות, כמו ניתנו זה עתה מהר סיני, חיים את זה בכל לב, בכל הנשמה, בכל החוש, וכך יש בכל שנה מעמד הר סיני חדש.
אבל כבר בימי קדם קדמתה, בשנים קדמוניות, בימי אסא מלך יהודה, נזכרו ביום זה, נזכרו מעצמם. היה זה זמן בו היו ישראל צריכים מאד לעשות תשובה ורצו מאד לעשות תשובה, ככתוב שם (דברי הימים ב, טו) :
"...וימים רבים לישראל ללא אלדי אמת וללא כהן מורה וללא תורה" (כלום אין זה מתאים לזמננו?). ולהלן: "ובעתים ההם אין שלום ליוצא ולבא, כי מהומות רבות על כל יושבי הארצות" (כלום אין גם זה מתאים לנו?). ולהלן: "וכתתו גוי בגוי ועיר בעיר, כי אלדים הממם בכל צרה" (כלום אין זה כמו נכתב למעננו?) אך בא הנביא וקורא ליחידים: "ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם" יש שכר לפעולות יחידים, אפילו כשהם עצמם בקוצר הראיה של צפיתם האנושית אינם יכולים לראות זאת כה מהר. ומסופר מיד מה שלהלן: "וכשמע אסא הדברים האלה והנבואה עודד הנביא, התחזק... (השומעים אתם? הדבר הראשון היה: "התחזק". זה כנראה העיקר: את עצמו, ואח"כ אחרים! את עצמו, ואח"כ לעם!...) ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון... ויתקבצו ירושלים בחדש השלישי... ויבאו בברית לדרוש את ה' אלדי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות. וישמחו כל יהודה על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו (ניכר ונראה כי רק אז אפשר להיות שבעי רצון מהעבודה, רק אז אפשר לשמוח, כשעושים זאת בכל הלב. כדאי שהיהודים שלנו ייזכרו בזה), ובכל רצונם בקשו וימצא להם"...
כך כתוב בתנ"ך. בסיון היה זה. מסתמא קרוב שבועות, או מיד לאחר שבועות, תחת הרושם של היום הגדול ונבואה הגדולה של עודד הנביא. אספה גדולה חדשה, בסמוך ליום האספה הגדול והעתיק ("יום הקהל" דברים ט' י). קריאה חדשה של "נעשה ונשמע", ליד ההד רב הכח מה "נעשה ונשמע" העתיק, הקיים ועומד לעולם בתולדות עמנו עמו גם בתולדות כל האנושות.
אם כל התיאור של אותו זמן, המתואר בדברי הימים, הולם היטב ובדיוק כל כך את תקופתנו הפצועה דעכשיו - מדוע לא יתאים לנו גם סופו של אותו תיאור? מדוע לא נקיים גם אנו אספת עודד כזו?
שבעה שבועות ספרנו, יום אחר יום ספרנו וציפינו, ולבסוף זכינו לחג השבועות, היום שצריך להגיע אליו, היום שצריך להשיגו, שאך מעט הוא בא לקראתך, שאינו רוצה לספר לך מאומה על עצמו ומחכה לך שאתה תכירו בעצמך, יום ללא סמלים וללא ציונים - "כי לא ראיתם כל תמונה": לא ראיתם שום סמל בחג השבועות הראשון ובשום חג שבועות לא תראוהו משום שזהו החג הגדול והצנוע של ה"אני" האנושי הטהור, חגו של עם נביאים, חגם של מקבלי התורה. למי נחוץ חג כזה יותר מאשר לדורנו? "יום הקהל" כה צנוע, קורא כה סודי לאספות עודד.. אימתי היה צריך יהודי ללמוד, כיצד להיות גדול באמת וצנוע באמת, יותר מאשר בזמננו שלנו...
"והמשכיל בעת ההיא ידום". שני הדברים: "משכיל" ו"ידום". להבין הרבה ולידום הרבה ולאצור כחות למהפכה קדושה ב"אני" של עם ישראל, ה"אני" של כל האומות. הלוואי והיינו ראויים לשם זה כשם שהנביאים היו ראויים לו. אזי היינו גם ראויים למעמד הר סיני השנתי שלנו, לחגנו הגדול והקדוש שבועות.
(מתוך "בעקבות היראה")