יום של הקשבה

אנו נמנעים פעמים רבות להקשיב לזולת ונוטים להביע דעה, להתווכח. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר בו כולנו מקשיבים

חדשות כיפה הרב מאיר נהוראי 22/09/14 11:20 כז באלול התשעד

יום של הקשבה
Kobby Dagan / Shutterstock.com, צילום: Kobby Dagan / Shutterstock.com

מצות תקיעת שופר בראש השנה אינה כתובה בתורה בצורה מפורטת וברורה. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ'. (ויקרא כג, כג -כד) ובמקום אחר: 'וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'. (במדבר כט,א).

אולם קבלה היא וגזירה שווה ממצות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר. רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם סבורים, שעיקר המצוה היא השמיעה לקול השופר וכך מנוסחים הדברים ברמב"ם: "והמצוה היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי".(מצות עשה ק"ע) שיטתו של הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו: (שו"ת הרמב"ם קמ"ב):

וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה... ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

יוצא אם כן, שהמצווה היחידה בראש השנה אין בה מעשה, ולא דיבור אלא קיומה בשמיעה בלבד. ואף על פי כן הקפידו חז"ל, שהקול יישמע משופר זך וטהור הנקי מכל חטא. המשנה במסכת ראש השנה (כו ע"ב) פוסלת שופר העשוי מקרן של פרה: 'כל השופרות כשרים,חוץ משל פרה מפני שהוא קרן.' עולא מסביר, ששופר של פרה פסול משום שהוא מזכיר את חטא העגל - 'ואין קטגור נעשה סנגור'דומה הדבר לכך, שכהן גדול אינו נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

שופר של פרה ובגדי זהב עלולים להזכיר את חטא העגל ולא יהיה נכון, שבשעה שכהן גדול מצוי בקדש הקדשים ובשעת תקיעת שופר, שאנו נזכרים לפני הקב"ה יעמוד לחובתנו חטא העגל.

בשעת כניסתו של כהן גדול לקדש הקדשים ובשעה שאנו נכנסים לקדש הקדשים שבתוכנו בעת שמיעת קול שופר ישנה דממה מוחלטת. כהן גדול נכנס לקדש הקדשים ואינו מוציא מילה מפיו ורק לאחר שהיה יוצא היה אומר תפילה קצרה. סביר להניח, שגם העם המתין בדריכות ליציאתו של כהן גדול, כל מילה הייתה עלולה להוריד מעוצמת המעמד. כך גם בתקיעת השופר, המוקד הוא בשמיעה ובהאזנה. כל דבור פוגם במעמד מכובד זה. כולם קשובים ומאזינים.

בדרך כלל, בחיים הסוערים אנו נמנעים מלהקשיב לזולת, אנו נוטים להביע דעה, להתווכח להשמיע את קולנו, ובטוחים אנו תמיד שאנו צודקים. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר בו בזמן שקול שופר נשמע בבתי הכנסיות כולנו מקשיבים.

ההקשבה היא כה חשובה ובכוחה להפוך את השיח התורני למשמעותי יותר. המשנה במסכת אבות אומרת: 'שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב'.

לכאורה נראה, שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שנים, ובמקום לעסוק בדברי תורה, הם עוסקים בדברים בטלים. אולם ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת. לא כתוב במשנה: שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש, שהכוונה היא שיושבים השנים ואין ביניהם שיח תורני, אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה - כל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו. חוסר ההקשבה והזלזול פוגם בלמוד התורה. לעומת זאת, "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שנים שיודעים לדבר אבל גם להקשיב ביניהם יש בניהם שיח והקשבה שכינה בניהם.

בראש השנה אנו מקשיבים לקול שופר. אנו עומדים כאיש אחד בלב אחד ללא התנשאות ללא גבהות לב. מוכנים אנו לשמוע את אותה תקיעה זכה ונקייה, שחודרת אל עמקי הלב ושוברת את השתיקה.

בזמן התקיעה מקבלים אנו להיות קשובים לנשותינו והנשים לבעליהן. להיות קשובים לילדינו והילדים להוריהם, ובמקום עבודתנו להיות קשובים לכל אחד ללא התנשאות וגבהות לב.

שנה טובה כתיבה וחתימה לכל בית ישראל ויהי רצון שנזכה לראות את מעלת חברנו ולא את חסרונו ונשמע בשורות טובות לבריאות ואריכות חיים.שה' ירפא את החולים מסבלם וממחלתם ויושיע אנשים ממצוקתם ושבויים משביים. ירפא את פצועי צה"ל ויחזק את המשפחות השכולות.

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני בית הלל

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן