זה לשון ספר התודעה: "כשהחריב נבוכדנאצר מלך בבל את בית המקדש והגלה את העם לבבל, השאיר בארץ דלת העם והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם. והיהודים אשר ישבו במואב, בעמון ובאדום ובשאר הארצות כשמעם כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו - וישובו אל ארץ יהודה ויעבדו את הכרמים אשר נתן להם מלך בבל, ותהי להם הרוחה. אולם מלך בני עמון, שעינו היתה צרה בשארית יהודה, שלח את ישמעאל בן נתניה להכות נפש את גדליהו, ובחודש השביעי בא ישמעאל אל גדליהו למצפה. [...] וישמעאל הרג את גדליהו ואת רוב היהודים אשר היו איתו שם, ואת הכשדים אשר השאיר אתו מלך בבל. היהודים הנשארים בארץ חששו מנקמת מלך בבל וברחו למצרים. וכך נתפזרה שארית הפליטה והארץ נשארה שממה. לזכר צרות אלו קבעו את "צום החמישי", ביום הריגת גדליהו בחודש החמישי."
נראה לי שדי באיזכור קצר זה כדי להבין שעיקר התענית והאבל בצום גדליה הוא על אובדן מה שנשאר מהעצמאות הלאומית באותם הימים, ולכן מובן הרצף שבו מדבר הנביא זכריה (ח, יט) הכורך יחד את "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" שהם ארבעת הצומות הקשורים יחד להשלמת החורבן, ואם כי הלך לפי סדר חודשי השנה מניסן ואילך, האירוע הראשון היה בחודש העשירי (י' בטבת), השיא בחודש החמישי (ט' באב) והסוף המר בחודש השביעי, הוא "צום גדליה".
אמנם נכון הדבר שאי אפשר להתרגל לכאב על מות כל אדם באשר הוא אדם, ושהיה ראוי לקבוע על כך צום ואבל. אבל לא פחות נכון שחכמי ישראל שקבעו הלכה לדורות התכוונו על כלל ישראל, ואל הפרטים בקישורם אל הכלל. לכן, למשל, הפסיקה התלמודית בין הדעות המחולקות שכולן אמת ומבטאות כל אחת לפי דרכה לא את הדעה הפרטית של חכם פלוני או רב אלמוני, אלא את האמת המוחלטת כפי שהיא מתגלמת בכל פן ופן של המציאות, הפסיקה התלמודית כאמור מבקשת ללבן איזו מכל אותן הבחינות הינה הכללית ביותר, דהיינו שייכת למרבית העם שיוכל להזדהות איתה.
היו כאלו - או ישנם כאלו - שרצו לעשות מין משוואה בין רצח גדליהו ורצח ראש ממשלת ישראל מר יצחק רבין ע"ה. אמרו שכשם שקבעו חכמים צום על מותו של זה, ראוי ל"דתיים" לקבוע צום על מותו של זה. מלבד עצם העובדה שצום גדליה אינו חל על הדתיים אלא על עם ישראל ככלל וכחטיבה אחת, יש לציין כי הצום לא נקבע על מותו של גדליה אלא על תוצאותיו. אבל מעבר לכך יש גם הבדל מהותי בין המצב הכללי של עם ישראל בתקופתו של גדליה לתקופתינו. בזמנו של גדליה ארץ ישראל היתה חריבה ונתונה תחת שלטון זר. רציחתו שמה קץ לשריד האחרון של הלאומיות היהודית באותו הזמן. ברצח רה"מ רבין ע"ה יש להבדיל בין שתי בחינות: האחת היא מעשה הרצח עצמו ועל זה כבר נאמר הצורך בגינוי והסתייגות גם מצד הרצח כשהוא לעצמו וגם מצד הנגיעה במי שנושא בתפקיד הרם שמייצג את ממלכתיותה של ישראל.
הבחינה השניה היא זו של המצב ההיסתורי והמציאות האובייקטיבית של ישראל בתקופתינו: לראשונה מאז ומתמיד, שלטון יהודי ריבוני בארצו וויתר מרצונו על חלקים מארץ ישראל. אוסיף עוד כי הוא לא עשה זאת בהצהרה חוזרת ונשנת כי הוא רואה באותם החלקים חלק בלתי נפרד ממורשת אבותיו ורק בתקות שלום עם שכניו מוכן בכאב ובצער לתת להם אחיזה בארצו, אלא מתוך הצהרה בלשון תרועה על הכרה בזכותו של אותו "קנאוני בלא-אל … אקניאם בלא-עם" ודי לחכימא ברמיזא.
לכן, אין שמץ של צל של דמיון בין שני המקרים, ויהי רצון שלא יתווסף לנו עוד צום חלילה לארבעת הצומות על חורבן ארצנו; ויחשבו אלו הדוגלים על "צום רבין" על משמעות הדבר בהקשר זה, חס ושלום.
בימים הרבים האלה, בהם מתכוננת מערכה קשה סביב לירושלים, שאומות העולם, תחת מסווה שקוף של חגיגות שנת אלפיים ועליה לרגל המונית בעקבות האפיפיור חוברים יחד כדי לערער את ריבונות ישראל על ירושלים, אחרי שכם וחברון, נישא תפילה לבקש מהאל נורא עלילה שיפקח עינינו ויחזק רוחנו ושבזכות דאגתנו ומאבקנו מתוך אבלנו על ירושלים נזכה ונראה בשמחתה, בב"א.
כתיבה וחתימה טובה.