(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (ויקרא פרק כג)
קרבן העומר קרב ממחרת השבת, דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מצוה זו לא נהגה במדבר אלא רק לאחר הכניסה לארץ ישראל שאז נצרכו לחרוש לזרוע ולקצור – "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (פסוק י). ביום זה גם מתחילה ספירת העומר – "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה".
הרש"ר הירש רואה משמעות רבה בעובדה שספירת העומר מתחילה דווקא ממחרת הפסח ושהיא נוהגת רק בארץ לאחר תחילת הקציר; כך הוא כותב:
"ממחרת השבת: כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת. ובלשון זו נאמרה מצות הספירה בדברים טז, ט: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות"; במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה".
הספירה מבטאת את השאיפה להגיע ליעד, למטרה. ובכן, חשיבות נודעת לכך שספירת העומר מתחילה דווקא לאחר חג החירות ותחילת הקציר. כבר חגגנו את חג החירות, כבר התחלנו לקצור והבאנו את ראשית הקציר לה' – לכאורה כבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה; מה יש עוד? דווקא בעת הזאת אנו מצווים להתחיל לספור. אמנם הגענו "אל החירות ואל רווחת העצמאות" ב"ה, אבל מבחינת ייעודנו הלאומי אנחנו רק בתחילת הדרך. כאן בדיוק אנחנו מתחילים לספור לקראת המטרה האמיתית.
"במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה". עבור אחרים החירות ורווחת העצמאות הם הייעוד הלאומי, וכאשר הם מגיעים ליעדים אלו הם חדלים לספור – הם נמצאים בפסגת השאיפות, הם הגיעו לייעודם. אולם לא כן הוא אצל ישראל; החירות ורווחת העצמאות הן ההתחלה. אמנם היה צריך עמל כדי להגיע אליהן ובכל זאת הן רק ההתחלה. מכאן מתחילה הספירה לקראת הייעוד הלאומי האמיתי של ישראל.
הרש"ר הירש עומד על כך שהשבועות הנספרים מכונים בכתוב "שבתות"; כינוי זה נועד ללמדנו את מטרת הספירה; כך הוא כותב: "נצטווינו אפוא לספור מיום החירות ורווחת העצמאות הלאומית; ולמדנו מכך דרך כלל, שהישגים אלה אינם התכלית, אלא רק התחלת השאיפות הלאומיות.
אחר כך מורים לנו את הדרך להשגת מטרת הספירה: שבע פעמים תפעיל השבת את כוחה המחנך על חיי המעשה והמלאכה; שבע פעמים נקבל עלינו את עול מלכות ה'; נלמד, שהעולם הנשלט בידי האדם, והשולט באדם, נתון לשלטונו של בורא עולם; ונמצא שהחירות והבסיס לעצמאותנו ולשלטוננו – קניין האדמה – נזדככו שבע פעמים על-ידי רעיון השבת; ורק אז נהיה ראויים לזכור אותו הישג, שספירתנו תוביל אליו; כי אנחנו סופרים מן החירות ומקניין האדמה; וספירתנו תביאנו לידי התכלית האמיתית של החירות המובטחת על-ידי קניין האדמה. הישג זה – כפי שלמדנו מקבלת חז"ל – איננו אלא תורת ה'".
ספירת השבתות אינה ספירת ימי שבת, אלא ספירת שבועות, דהיינו ספירת פרק זמן המושפע משבת – ששת ימי מעשה ושבת מנוחה. השבת מאירה לא רק את עצמה אלא גם את ימי המעשה. השבת מלמדת "שהעולם הנשלט בידי האדם, והשולט באדם, נתון לשלטונו של בורא עולם". גם בימי המעשה, ובמיוחד בהם, יש לזכור מי הוא השולט בעולם ולקבל עלינו את עול מלכותו.
שבע פעמים נחווה את רעיון השבת והשפעתה על חיי המעשה עד שנהיה "ראויים לזכור אותו הישג, שספירתנו תוביל אליו". הישג זה הוא התורה שניתנה ביום החמישים, והיא "התכלית האמיתית של החירות המובטחת על-ידי קניין האדמה".
הרעיון ששבע שבתות מגיעות עד התכלית אינו מקרי. מצות השבת ניתנה לישראל לפני שהגיעו להר סיני וקיבלו את התורה (מצות שבת נזכרת בסיפור ירידת המן בפרשת בשלח). "היא חינכה את העם להיכנע לה' על-ידי שביתה ממלאכה, ובייחוד גאלה אותו מן הדאגה היתירה לצורכי הפרנסה, וכך הכינה את העם שזכה בחירות להיות לעם ה'" (לשון הרש"ר הירש בהמשך). רעיון השבת הוא הכנה למתן תורה.
וכאז כן עתה; הספירה של שבע השבתות "מן החירות ומקניין האדמה" ועד "התכלית האמיתית של החירות" היא תהליך זיכוך על ידי רעיון השבת. לא ספירה סתמית, אלא ספירה של התעלות הזדככות והתקדמות. המשמעות היא כמובן לתכלית הספירה – התורה – אבל חשובה גם הדרך להגיע אל התכלית – שבע שבתות.