שבירת השגרה שמסירה את הכיסויים - הרהורים במוצאי ליל הסדר וראשון של פסח.

בשגרה שבטבע, כל דבר שאינו מטופל ומשומר הולך ומתכסה בשכבות של אבק, טפילים שמיר ושיית, עד שהמראה העצמי שלו נעלם מן העין. אם בני אדם לא מסירים אותם באופן יזום הם הולכים ונשכחים. יש אירועי טבע דרמטיים שעשווים לגרום לחשיפתם מחדש ולהסרת הכיסויים ולחשוף את מה  שהוסתר מתחת לכל הכיסויים – סופה רבת עוצמה, סופת גשמים עזה, שיטפון רב עוצמה, או רעידת אדמה חזקה שמסירה את הכיסויים וחושפת את מה שהיה מתחת. 

משפחות הרחוב, כאן בשכונה במודיעין, כמו בכל ערי ישראל יצאו ב20.30 לשיר בצוותא, ,  'בלב אחד כאיש אחד' ובקול רם:  'מה נשתנה הלילה הזה'?! וגם זמן רב לאחר סיום השירה עדיין בת קול הדהדה ברחוב: 'השתנה!'....'השתנה!'.... השתנה! ...    'הלילה הזה'!..... 'הלילה הזה'!..... 'הלילה הזה'!.....

לחשוב איפה היינו לפני כחודש בעיצומה של מערכת בחירות מהירודות ומהמקוטבות שידענו, של הסתת איש באחיו כדי לגרוף עוד קומץ אלקטורט. עד כדי כך שהיתה תחושה שאנחנו על סף קרע חלילה, שאנחנו על סף תהומות בלתי ניתנים לגישור. ושאלנו את עצמנו האם אכן נעלמה האחווה שלנו כעם האחדות?! האם נגוזה הסולידריות?! כל שבט לעצמו עם האג'נדה והפוזיציה שלו?! האם חוזרת לה התמונה שתוארה בנביא: "איש לאהליו ישראל"! (שמואל ב' כ ',א')

דווקא ב'לילה הזה'! בעיצומה של מגפת הקורונה, לאחר שביערנו את החמץ, כשאנו מזכירים לעצמנו את יציאת מצרים, את היציאה ליעוד היחודי שלנו. לברית יעוד ולא רק לברית גורל!

טלטלת  המגיפה  הארורה, כמוה כרעידת אדמה, כאסון טבע, טלטלה את כולנו, אך גם השילה מעלינו את הקליפות הרבות שהצטברו במהלך השגרה. החזירה אותנו לפרופורציות, לאמת של עצמנו. היא חשפה את הגרעין האמיתי שבתוכנו בעומק הנשמה. גילינו מחדש את האמונה, את  הסולידריות ותחושת השייכות, שותפות הגורל והאחווה שלנו כעם, אך גם שותפות היעוד כעם שלא בכדי יצא ממצרים ולא בכדי הקים לעצמו מדינה יהודית ריבונית בארץ אבותיו ההיסטורית!

חשוב לשמר זאת עד כמה שניתן ולא לתת לשגרה לייצר קליפות חדשות. צריך לבער אותן בהתמדה כמו חמץ, כי כמו שהוירוסים בטבע מחסנים את עצמם מפעם לפעם, הקליפות נעשות קשיחות וחסינות יותר וקשות להסרה.