את מצות הקהל מקימים אחת לשבע שנים, במוצאי חג ראשון של סוכות שלאחר שנת שמיטה. את מצות סיפור יציאת מצרים מקימים מדי שנה בליל ט"ו בניסן. לאחר ששחטו את הפסח וצלוהו במקדש, מספרים ביציאת מצרים כשפסח מצה ומרור מונחים על שולחן הסדר המשפחתי. האב מספר לבנו, ואם הוא לבדו, מספר לעצמו.
ההשוואה בין שני המעמדות אינה מקרית. הרמב"ם בהלכות ליל הסדר מחד, ובהלכות הקהל מאידך, משתמש במטבעות לשון ייחודיות לשתי המצות הללו. חלק ממטבעות לשון אלו מקורן בדברי חז"ל. נראה שהרמב"ם ראה את אופן קיום מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כמתכונת שהיא דומה ללימוד התורה במעמד הקהל. מצד אחד מעמד של כל קהל ישראל, ומאידך מעמד בעל אופי משפחתי, כשהמסגרת והמסרים בשני המעמדות דומים. יחד עם זאת קיים שוני מהותי בדרך העברת המסרים ובדגשים בין ליל הסדר ומעמד הקהל.
א. אפילו כולנו חכמים
הקהלת כל ישראל, האנשים נשים וטף, היא לשם שחזור מעמד הר סיני וקבלת תורה מחודשת. עצם נוכחות כל קהל ישראל במעמד, היא המרוממת את קהל השומעים, והיא זו שתביא להפנמת המסרים. לא מדובר על לימוד עיוני מדוקדק, אלא על הבנה כללית שתכליתה התקשרות והתחברות לעצם מציאות התורה בכנסת ישראל. האישיות הכללית ביותר- המלך, שהוא ליבו של העם, הוא העומד בראש המעמד והוא המצווה לקרוא באזני העם. ליל הסדר, לעומת זאת, היא מסגרת מצומצמת יותר ממעמד הקהל. זוהי מסגרת משפחתית או שכונתית, והמצווה על הכל לספר ביציאת מצרים. בראש הסדר עומד אב המשפחה ותפקידו לספר את סיפור יציאת מצרים לכל אחד מהמסובים בשפה וברמה המתאימה לו. אם הוא לבד הוא מספר לעצמו.
בהקהל, לעומת זאת, המלך קורא בלשון הקדש בלבד, וגם מי שאינו מבין, כמו הטף, חייב לבא. בליל הסדר, אין עניין לקרוא ולספר דווקא בלשון הקדש, אלא אדרבה בכל שפה ובאופן שיובנו בצורה הטוב ביותר. במעמד הקהל השומעים הם פסיביים, ובליל הסדר השומעים פעילים הרבה יותר. על המספר לעשות שינוים ולגרות אותם לשאול ולהתעניין, ובכך יופנם ויובן סיפור יציאת מצרים. ההגדה עצמה בנויה בצורה של שאלות. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? חכם מהו אומר? (וכן הבנים הנוספים), מנין שכל מכה ומכה, פסח מצה ומרור על שום מה, ועוד. כל זאת בשונה מקריאה רצופה בתורה, במסגרת מעמד הקהל של כלל ישראל.
גם באשר ליודעים והמבינים משתמש הרמב"ם במטבעות לשון דומות. בהקהל כותב הרמב"ם (הל חגיגה ג, ו): "ואפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה חיבין לשמוע בכונה גדולה ויתרה", ובליל הסדר כותב הרמב"ם (הל חמץ ומצה ז, א): "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים". מטבע הלשון אמנן דומה אולם העשייה בפועל שונה. בהקהל החכמים חייבים לשמוע, ובליל הסדר הם חייבים לספר. הפנמה פסיבית בהקהל, מול הפנמה אקטיבית בליל הסדר.
ב. פרשת ארמי אובד אבי
במעמד הקהל קוראים פרשיות מסוימות מספר דברים ללא כל הסבר ופרשנות, בעוד שבליל הסדר קוראים פרשיות ופסוקים מהתורה ו"כל המאריך לספר בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". (רמב"ם חמץ ומצה ז, א).
בולטת מכל, פרשה אחת שנקראת גם בהקהל וגם בליל הסדר והיא פרשת ארמי אובד אבי. (דברים כו, ה- ח). בהקהל היה המלך קורא את פרשת "ארמי אובד אבי" המופיעה לפני הברכות והקללות שבפרשת "כי תבא" על הסדר וללא כל ביאור ופירוש.
בליל הסדר משמשת פרשה זו כמרכזה של מצוות הסיפור ביציאת מצריים. פרשה זו נדרשת כמעט מילה במילה במסגרת ההגדה. על דרשת פרשה זו באופן מיוחד הוסיף הרמב"ם וכתב (הל חמץ ומצה ז, ד): "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי משובח". בפרשה זו בדווקא יש מצווה להאריך בדרשתה, על אף שהמצווה היא לספר ולהאריך באופן כללי. אף פרשה אחרת בתורה, אף לא מאלו שבספר שמות בו מסופר על יציאת מצרים, לא נדרשת בהגדה בצורה כזו.
פשר הבדל זה, באופן לימוד פרשת ארמי אובד אבי, הוא בהדגשות השונות שבין שני המעמדות. הקהל הוא כעין מעמד הר סיני וקבלת תורה מחודשת. ליל הסדר, לעומת זאת, הוא התחברות להווייתנו הלאומית. התורה ניתנה לכלל ישראל והיא ניתנה בהקהל: יום אשר עמדת לפני ה אלוקיך בחורב, באמר ה אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי (דברים ד, י). מעמד הר סיני נקרא יום הקהל (דברים ט, י) וההדגשה היא נתינת התורה לעם ישראל כאומה, ומתוך כך כל פרט מקבל על עצמו באופן אישי. בליל הסדר, ההדגשה המרכזית בסיפור יציאת מצרים זוהי ההתקשרות לתהליך ההתגבשות לעם במובן הלאומי, החל מהעברי הראשון, אברהם אבינו, דרך השעבוד במצרים והיציאה הניסית משם, כשרק הסוף הוא מעמד הר סיני.
הרב יהודה זולדן הוא רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
המאמר המלא מתפרסם בעלון השבת של צהר