תמונה ראשונה: פורים תשנ"ה (1995). כדרכן של קהילות רבות, גם נשות הקהילה בה אני מתפללת התכנסו ל'קריאה השנייה' בשעות הערב המאוחרות, שיועדה לנשים שלא יכלו לשמוע ולצאת ידי חובת קריאת מגילה בקריאה הראשונה וה'מרכזית' בשל היותן מטופלות בילדים קטנים. ישבנו, קבוצה של כ20 נשים מבוגרות, אינטליגנטיות, בעלות תארים, מקצועות ותפקידים מכובדים וחיכינו לבעל הקורא. כשזה נכנס, באיחור קל, קצת זעוף וקצת נרגן והרבה עייף (שכן הוא כבר הקריא את כל המגילה הערב כבר פעם אחת) התרווחנו אחורה בכיסאותינו – והחלה הקריאה, שהייתה מהירה , עניינית ושידרה בבירור 'גומרים הולכים'. עם סיומה של חווית קיום מצווה 'מרוממת' זו החלטנו , מספר נשים, שבשנה הבאה אנחנו קוראות לבד...
ואכן, כעבור שנה, לאחר התייעצות הלכתית, לימוד הנושא בהלכה ולימוד הטעמים – יצאנו לדרך...
תמונה שנייה: כעבור עשור בתי הבכורה מגיעה למצוות ובין השאר ציינו ארוע זה בכך שהיא קוראת חלק מהמגילה בפורים בשנת בת המצווה שלה. לימים, כשבגרה ולמדה באחת המדרשות לבנות, גילתה להפתעתה (סביב ההתרגשות של חברותיה לקראת קריאת הנשים שמתקיימת במדרשה) שיש מי שרואה מעשה זה כ'נועזות' , 'מהפכה' ואפילו, רחמנא ליצלן, מעשה 'פמיניסטי'. וכל זאת כשהיא (ואחיותיה הצעירות אחריה) עומדות מאז שהן זוכרות את עצמן לצד אימן בזמן שהיא קוראת במגילה ב'קריאת הנשים' בקהילתנו.
מה שני הזיכרונות הללו מלמדים אותנו? שחלק גדול מאד מ'תופעת' קריאת המגילה של נשים לנשים צמחה מתוך צורך אמיתי בשטח: צירוף העובדה שנשים חייבות (כגברים) לשמוע קריאת מגילה, יחד עם כך שבכל משפחה צעירה ההורים צריכים להתפצל לשתי קריאות נפרדות (כדי שאחד מהם ישמור על הילדים בזמן שהשני שומע מגילה). נתונים אלו, שהינם הלכתיים צרופים, יחד עם הגילוי שאין מניעה הלכתית שאישה תקריא עבור נשים אחרות, הניבו עבור נשים רבות, ואני בתוכן, מסקנה שכל בעל שכל ישר יכול לראות את ההיגיון שבה. הרווח המשני היה גדול: תחושה של אקטיביות לקראת החג, שאינה מסתכמת בתחפושות ומשלוחי מנות, לקיחת אחריות עצמית על מחויבויותיי הדתיות ותחושה של חיבור מחדש לחג שבמרכזו עומדת אישה פעילה ובעלת יוזמה בתור מודל לחיקוי (במקרה שלי החיבור היה עמוק ואישי, שכן כילידת אדר – שמי, אסתר, הוא על שמה של אותה דמות מופלאה...). ועוד לא אמרתי כלום על ההנאה האסטטית מקולותיהם המופלאים של הנשים שמתקבצות יחד מדי שנה לקרוא יחדיו...
החוויה של בתי מלמדת שישנם מעשים שנתפסים כ'מהפכניים' אבל תוך מעט מאד שנים הם טבעיים והופכים לחלק מהגרסא דינקותא של ילדינו. במיוחד אם לא נעורר מהומה סביבם מידי כמה שנים.
במדרשה בעין הנצי"ב אני מביטה בכל שנה מחדש בתהליך המעניין המתרחש בקרב תלמידותיי, אשר לקראת פורים מנתבות את האנרגיות שעד כה הוקדשו ללימוד תורה לאפיק שונה: לימוד טעמי מקרא וההכנה לקריאתן במגילה בפורים המשותף וה'נשי' שהן עומדות לחוות השנה במדרשה. וכי מה טבעי יותר מקבוצת נשים צעירות, החיות בעולם רוחני – דתי על טהרת הנשים (לפחות למשך מספר חודשים) ש'הגדילו ראש' והחליטו להקדיש פרק זמן ללימוד תורה אינטנסיבי לפני השירות הצבאי או הלאומי, שיהיו אחראיות על מצוות קריאת המגילה שלהן כמו על משלוח המנות, מתנות האביונים וסעודת הפורים.
הרב אליעזר ולדנברג, מגדולי הפוסקים של תחילת המאה ה20 מסיים את תשובתו ההלכתית בה הוא מתיר לנשים לקרוא מגילה עבור נשים באמירה הבאה:
ובהרבה פעמים הבא להחמיר בזה (כלומר לאסור קריאה שלנשים . א.פ.) הוא למעשה חומרא שבאה לידי קולא, שעוזבות את ילדיהם הקטנים בבית לבד מתוך צער ואם מביאות אתן גם את קטני הקטנים לביהכנ"ס מפריעים את הרבים מלשמוע קריאת מגילה'
הרב ולדנברג מלמד אותנו כלל חשוב בפסיקה: יש לראות את התמונה הכוללת – אם פסיקה מחמירה בתחום אחד מביאה להקלות בתחום אחר (במקרה זה – עזיבת הילדים הקטנים עם בייביסיטר או רעש ילדים בביהכנ"ס) - אין מקום להחמרה. ואם יורשה לי להוסיף – על אחת כמה וכמה כשההיתר לקריאת מגילה של נשים אף מוסיף לאווירת החג ולהזדהות עם תכניו העמוקים כפי שקרה לי ולעוד נשים אשר אימצו נוהג זה כבר לפני שנים רבות מסיבה זו.
אף שילדינו גדלו וכבר לא מפריעים בביהכנ"ס, אנחנו ממשיכות, מדי שנה בפורים, לפקוד את אותה ה'קריאה השנייה' בשעת ערב מאוחרת. מאז ולתמיד.
הרשימה המלאה של קריאת מגילה לנשים ברחבי הארץ