במה יכול אדם להיאחז כשהלב נוהה כמו אריה רעב אחר הכיסופים, אחר הגעגועים, אחר הבית. מן הראוי לומר שזוהי חידה סתומה, ואין הבנה מפורשת או ברורה דיו אלא רק הבהובים של פירושים. ברם, יש עיתים שדי לו לאדם להיאחז בהבלחות של זיכרונות קטנים, בסיפורים של זקנים ובתמונות ישנות שמצהיבות באלבומים עבים. גם האמונה יכולה לסייע בזה, החזון והאידאולוגיה נותנים ומשיבים מענה יציב והגון. ויש עיתים, אני משער, מניח לעצמי, שהאדם יכול להיאחז במעשה. בחזרה. בהתמדה. בחוסר הוויתור. בשבועה. כמו זכר לחורבן.
 |
|
(צילום: תהילה כהן)
|
התמונה הזו צולמה על-ידי תהילה כהן, בתל גמא, בשעה שרעשו השמיים בתקופת "צוק איתן". לציר כיסופים בשל המבצע הצבאי, היה אסור לנוער "נווה דקלים" להגיע, לכן הם נפגשו בתצפית שם, וחזרו לקיים את מנהגם מאז תוכנית ההתנתקות. בכל שנה ושנה בי"א בחודש אב, בוגרי הנוער מתכנסים לשבועת אמונים מול גוש קטיף.
סוליית הנעל שטבועה באדמה הרכה, בחול הים, לצד הזרדים היבשים, מספרת סיפור של הרצון העמוק לשיבה וכמיהה אל מציאות העבר. החייאה של חיים שחלפו מן העולם, ואינם עוד. זהו ניסיון עמום. זהרור של תקווה. ניצוץ קטן של חיות לב. שבריר של אמונה. פרק של תהילים.
נכון, שהרוח תעלים את העקבות באוושת הרוח התכופה, וגרגרי החול יעלימו את הזיכרון להיות שם אדם, אבל יש בזה חותמת וסימן. אמירה. סוליית נעל של מרד כנגד הממשיות שתובעת את עצמה. מנכיחה. דורשת מגע. כמו-כן, מרד כנגד השגרה שכופה את האדם להמשיך הלאה, ולזנוח את מה שמעבר לו. מרד נגד הספק ותהייה. כי העיקר קיים, והבית נבנה ועומד על קירותיו במקום אחר ורחוק. אבל למרות הסדר החיצוני, יש כאוס פנימי, כאב, תסכול ומהומה. יש נהייה. יש רצון. יש חלום לבנות שוב את הבית שהיה שם. ובעיקר, יש תקווה.