פתיתי שלג של חודש טבת הלכו ונערמו על הקרקע החוּמה. לאטי בוססתי בשלג הבוצי, מנסה לפלס את דרכי אל כיכר השוק, שבה ניצב בית אבי. גג הרעפים שלו התכסה מעטה לבן, ומאחורי הבית כבר עמד הנהר היפה בראשית קיפאונו. מימיו עמדו מלכת וימתינו כך עד לבוא האביב.
זו הייתה העיירה קידָן במרכז ליטא בעשרה בטבת לפני שנה. ואני יהודי יחיד בתוך ים של גויים. יהודים לא חיו כאן מאז חיסול הקהילה המקומית, שבניה היו כשליש מכלל התושבים המקומיים, בראשית השואה בליטא. עם פתיחת "מבצע ברברוסה" ובטרם כניסת הנאצים לעיירה כבר היו היהודים, כמו בכל עיירות ליטא, נתונים למשיסה בידי הליטאים המקומיים. צעירים יהודים לעשרותיהם נרצחו בידי שכניהם. יהודים בני בלי שם. אין מי שיודע את מקום קבורתם ואין תאריך להזכרתם. תהיתי איך אזכירם ביום הקדיש הכללי, ואת שמותיהם לא ידעתי.
החלטתי לשים פעמיי אל המקום שבו נטמנו מתי העיירה לפני בוא ימי הרעה. שוב בוססתי בשלג באחד הרחובות הראשיים. שקט מסביב. מימין ומשמאל הבחנתי בחנויות, גלריות ומוסכים. ידעתי שברחוב זה פעלו לפני המלחמה חנויות רבות של יהודים. למדתי זאת מתוך עבודה שעשו תלמידי גימנסיה ליטאית מקומית. מורתם לאנגלית, לאיְמָה אַרדאוויצְיֶינֶה, עשתה רבות בשנים האחרונות לשימור זִכרה של הקהילה היהודית בקידן. באחת השנים היא ביקשה מתלמידיה לחקור ולמפות את בתי העסק היהודיים שפעלו בעיירה, ולהעלות את ממצאיהם על מפה אינטרנטית של העיירה. אכן, במפה זו בלטו בתי העסק הרבים ברחוב שבו פסעתי כעת. להוותי, לא מצאתי כל סימן שאי פעם חיו, עבדו ופעלו בו יהודים. הכול נמחק כאילו לא היה.
כעבור עשרים דקות הליכה מאומצת הגעתי אל צומת קטן. ימינה הייתה הפנייה אל בית הקברות היהודי. אין זה מחזה נפוץ בליטא לראות בית קברות יהודי, ובוודאי לא בית קברות שנשמר כמעט בשלמותו. כאן נקברו יהודי קידן למן שנות ה-70 של המאה ה-19. פה קבורים גם אבות אבותיי.
עצרתי מלכת. המשך הליכה ברחוב הראשי היה מוביל אותי אל גיא ההריגה, אל בור המוות שבו נרצחו אלפי יהודי העיירה שעדיין נותרו אז בחיים לאחר חודשיים של רדיפות, השפלות ורציחות בידי השכנים הליטאיים. סביר להניח שהעגלות שהובילו אותם אל הבור עברו ברחוב זה. היהודים המובלים, שכבר היו תשושים לאחר שלושה-עשר ימים של הרעבה מוחלטת, ידעו שמימינם שוכן בית הקברות של אבותיהם ואבות אבותיהם. מה חלף בראשם באותם רגעים מרים? אין לי ספק שלא מעטים הרהרו בדברי קהלת, "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה". המובלים אל מותם ודאי קינאו באבותיהם שזכו לקבורה מכובדת.
פניתי ימינה והגעתי אל פתח בית הקברות. פתחתי את השער ונכנסתי פנימה. זכרתי את בית הקברות מביקורי בו לפני כעשור, והוא אז מסודר ומצוחצח. מה נחמץ לבי כשמצאתיו עתה נעזב ומוזנח, עם צמחייה פראית בינות לקברים העתיקים ואזוב שעלה עליהם. אמנם את מצבות אבות-אבותיי סידרתי וניקיתי לאחר עמל רב, אך קצרה ידי מעשות זאת לשאר מאות המצבות. מי ידאג להן, וגואל אין להן? התחבטתי מה לעשות.
באותו היום נפגשתי עם המורה לאיְמָה הנזכרת. היא רצתה להציג לפניי את הפרויקט השנתי שעשו תלמידיה. נכנסתי לכיתתה ונדהמתי לראות על אחד הקירות ציור ענק של עץ, ששורשיו יוצאים מבית-המדרש ששרד בקידן וענפיו משתלחים אל על. התקרבתי אל הציור. בתוך הענפים היו רשומים שמות כל המשפחות היהודיות שהתגוררו בעיירה לפני השואה. עמדתי משתאה מול היצירה.
נזכרתי שהמורה עמדה ליזום פרויקט חדש להנצחת הקהילה היהודית לשנה הקרובה. החלטתי להעז ולהציע לה לקבוע את ניקוי המצבות כפרויקט השנתי החדש. כדי להלהיבה הצגתי לפניה תצלומים של תוצאות ניקוי מצבות אבות-אבותיי. היא התבוננה בהם ולא הגיבה. אולם בכל זאת דבריי כנראה עשו את שלהם. כעבור שבועות אחדים היא החליטה לקבל את הצעתי. אכן, במרוצת הקיץ האחרון עמלו היא ותלמידיה וניקו את כל מצבות בית הקברות.
ביום הקדיש הכללי השנה אהיה בביתי. בוודאי אחשוב גם על שוכני בית הקברות בקידן. ולא, לא על כך שמצבותיהם נוקו. אחשוב על אותם צעירים וצעירות שעבדו בניקוין, ושאולי כמה וכמה מהם אף צאצאי רוצחים ליטאים או משתפי פעולה עם הנאצים. הם ודאי אינם מודעים למוצאם לנוכח ההתכחשות הרשמית של החברה הליטאית לחלקם המכריע של הליטאים ברצח שכניהם היהודים בשואה. טבעי הוא שאותם צעירים שטרחו ועמלו בניקוי המצבות פיתחו יחס של הזדהות עם בית הקברות ושוכניו המתים היהודים. אני מאמין אפוא שהם גם ידאגו בעתיד לשמור על שלמות מקום מקודש זה.
ד"ר בן ציון קליבנסקי, מרצה בתכנית לתואר שני בזיכרון, מורשת ישראל וחינוך, במכללת אפרתה