עיון בפרשת ספירת העומר שבתורה, מגלה בה כמה סממני ייחוד: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה' " (ויקרא כג, י-טז).
מדוע נתלתה מצווה זו בהגעה אל הארץ דווקא? ומה טעם נאמרה בלשון רבים ("והבאתם", "וספרתם"), והלוא לכאורה מצווה התלויה ומוטלת על כל יחיד ויחיד היא? יתר על כן: הגדרת מסגרת המצווה בזמן, מותחמת – לא פחות משלוש פעמים – על ידי פרק זמן שאינו עומד על רגליו-שלו, אלא תלוי במה שלפניו: "ממחרת השבת יניפנו הכהן.... וספרתם לכם ממחרת השבת.... עד ממחרת השבת השביעית" (ויושם אל לב שגם בפרשת ראה (דברים טז, ט) לא נזכר מועד מדויק לתחילת הספירה אלא רק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור").
כידוע, שימש ביטוי ייחודי זה, כר לפולמוס נרחב בין הצדוקים והפרושים בדבר מועדו המדויק של פרק זמן זה, האם ממחרת "שבת בראשית" הוא או שמא, כדעת חז"ל, ממחרת "יום טוב הראשון". ועדיין צריכים אנו לדעת, מה טעם בחרה תורה במונח משונה זה ולא קבעה תאריך מדויק לספירת העומר ולהבאת קרבן מנחתו?
עיון בטעמיה של המצווה עשוי לתת כמה תשובות לשאלות אלה. בעל ספר החינוך, מדגיש את פן ההודאה שלה: "משורשי המצווה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה", והוא ממשיך ומסביר מה טעם נצטווינו עליה דווקא ביום השני של פסח, "ולא באחד בפסח כדי שלא נערבב שמחה בשמחה". ברם, אם כך, מה טעם לא נדחה קיום המצווה לאחר חג הפסח כולו, "שלא לערבב שמחה בשמחה"?
אפשר שיש בסמיכת "גאולה למנחה", מנחת העומר, טעם נוסף, שבדור האחרון קיבל משמעות נוספת, עם קיבועם של "עשרת ימי התשובה" הלאומיים (בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי צה"ל) בלוח השנה היהודי. יש בה ביטוי למאמר חז"ל, שגאולתם של ישראל באה קימעא קימעא ולא בבת אחת. היום הראשון של פסח מסמל את יציאת בני ישראל משעבוד לחרות. היינו עשויים לחשוב שבכך נסתיימה גאולתם. באה תורה ומלמדתנו שגאולה אמיתית אינה מתבטאת רק בבריחה ממשהו, ביציאה ממצרים, אלא בהליכה לקראת משהו: "שלח את עמי – ויעבדוני במדבר". חירות אמיתית יכולה להתרחש רק כאשר "תבאו אל הארץ",
אכן, "ארוכה הדרך לחרות". תהליך חירות אמיתי אינו אורך לא יום אחד, לא שבוע אף לא חודש. מדובר בתהליך ארוך, מייגע וממושך שתמיד צופן בחובו גם את יום ה"מחר". בן חורין אמיתי לעולם לא יסתפק במה שהשיג "היום" ו"עכשיו", אלא ישאף להשיג יותר ביום ה"מחרת".
לפיכך נאמרה פרשה זו גם בלשון רבים, ואף בהלכה יש לכך הד, בחיוב הספירה על ידי "בית הדין", המייצג את הכלל, בנוסף לחיוב הספירה שמוטל על כל יחיד ויחיד. במישור הפרט, של "רבי ישראל", אפשר שיש לא מעט יחידים שנגאלו זה כבר מעול השעבוד, והריהם חיים חיי רווחה וחירות. אך במישור הכלל, גאולת ה"יחד" של "עם ישראל", הציבור כולו, עדיין צריכה ליום ה"מחרת", ואין אנו בני חורין ליפטר מעמלה. כל "יום עצמאות", ו"מחרת היום" שלו.