הטור הוא חלק מפרוייקט משיבות את הבנים לימי ספירת העומר
החג מתקרב. חידושי תורה, מתכונים, חומרות חדשות- עפים לכל עבר. הגיעה עת המריקה- של הבית החיצון על כליו, ושל בית הלב על כליו. ריחוף של אביב, פריחה, של פתיחת דף קסום , לא מוכר. של ציפייה אל אופק בהיר, צלול כיין.
רגבי האדמה הפעורים ספוגים בשמחה ובגעגוע. עוד מעט והזהוב יכבוש לאיטו את הצבע הירוק על הגבעות .העלים הרטובים על השיחים מנצנצים מטיפות הגשם האחרון, מכריזים כי 'משהו חדש מתחיל'.
אנחנו חוגגים אביב. אוכלים בנחת לחם אמונה. יוצאים להתענג מיופייה של ארץ החוגגת את חגה. פוקדים קברות אבות ואימהות. את קברו של יעקב אבינו ואת קברה של לאה, שהייתה היא לאלפי רבבה.
וחיילים של 24/7 יוקדים מסירות, ותבערה של אהבה בלבם. הם אוהבים. ובחינם. והארץ שהם כל כך אוהבים, מתרפדת ברתיעות של אהבת חינם- יריעות רצופות אהבתם. הם לא יחגגו בביתם. הם ישכבו רטובים על סלעי הגבעה הספוגה בגשמי ברכה ובאהבת אמת.
ואני, רחוקה מכל זה. מתפנקת בהילת אווירת החג, שוקעת לתוך הכורסה ומרפרפת בספרה של ליהי לפיד- 'הילד שלי חייל'.... ואותיות חאקי קופצות ומספרות את סיפורה של אהבת אם לבנה החייל- 'הוא נכנס לאוטו והוא חוזר להיות הילד הקטן שלך.....והוא .. אתך. ויותר מזה את לא צריכה כלום.
וליהי נותנת טיפ לאוטו- כדאי שתהיה תמיד כרית. ..כזאת של בית, רכה. מפנקת. כזאת שהוא יוכל לשקוע לתוכה ולהתחיל להרגיש שהוא חזר....
והיא מדברת על הבלוז של מוצש"ק [שלו ובעיקר, שלה]. ומתארת את הפרידה ביום ראשון בבקר-...'זאת תמונה שלא צילמתי אבל לעולם לא אשכח...התמונה של הילד שלי, על מדרגות האוטובוס, יוצא לשלושה שבועות אי-שם, בבוץ ובקור...'
כמה הייתה נותנת האימהות של הדר ואורון בשביל לרואות את התמונה הזאת רק עוד פעם...וכמה היינו נותנים אנחנו...להתחמם מהאש הגדולה של אהבתם של הדר ואורון.
מעטים שמים את ליבם לתופעת טבע מדהימה- כשנדלקת אש גדולה, שלהבת מסתלסלת מעלה, מעלה, ונדמה כי מים רבים לא יוכלו לכבות אותה. באותה מהירות בה היא מתלקחת, היא גם תדעך. מאד מהר. ולמה? כי היא זקוקה להמון חומר דליקה.
אימא לאה, לאה אשר הייתה לאלפי רבבה.. סוחבת על גבה אלונקה כה יוקרתית. באצילות ובגבורה. היא מוסיפה יום יום שעה שעה עוד ועוד שמן למיכל האהבה האימהית. והיא מבקשת שגם האומה תצטרף ותוסיף את שמנה. והיא מצפה.
ואנחנו- מצפים לשיר לה, ולמתוח רתיעות של נחמה בשדות הכאב. ' ראי לאה ראי, ראי ריבון עולם. ראי לאה ראי. הם שבו לגבולם.'.
ואומר לך בדמייך חיי.
מוקדש לאימהות של הדר ואורון הי"ד.