האם מותר לומר 'הנני מוכן ומזומן' לפני ספירת העומר

התורה בפרשת אמור (ויקרא כג טו - טז) כותבת, שמצווה לספור חמישים יום מהקרבת קרבן העומר, המוקרב יום לאחר חג הפסח, עד חג השבועות, בו מקריבים את קרבן החיטים (עיין רמב''ן שם). התורה מוסיפה, שצריך להתחיל לקצור ולספור את העומר 'ממחרת השבת', ונחלקו הקראים והפרושים (חז''ל) מהי כוונת התורה:

הקראים פירשו, שממחרת השבת הכוונה כפשוטו, מיום ראשון, ובו מתחילים לספור את ספירת העומר. חז''ל לעומתם פירשו בעקבות מסורת, ששבת במקרה זה הכוונה ליום טוב, ומתחילים לספור ספירת העומר במוצאי יום טוב.

בעקבות המחלוקת, כאשר קצרו את השעורים לקרבן העומר, היו עושים מכך אירוע גדול, כדי שכולם ישמעו שאת העומר קוצרים ומקריבים יום למחרת הפסח, ולא ביום ראשון כפי שטוענים הקראים, וכך כותב הרמב''ם (תמידין ומוספין ז, יא):

''עומר זה מן השעורים היה בא מערב יום טוב... כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול אומר להם הקוצר לכל העומדים שם, בא השמש? אומרין לו הין, בא השמש? הין (=כן), בא השמש? הין, מגל זה? הין, מגל זה? הין, מגל זה? הין. אקצור? הין. אקצור? הין, אקצור? הין... וכל כך למה? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא יום שבת, ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב.''

נעסוק הפעם בדיני ספירת העומר, ובשאלה האם מותר לשיר את השיר 'הנני מוכן ומזומן' שיש הנוהגים לשיר לפני הספירה.

דאורייתא או דרבנן
הגמרא במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין האמוראים, כיצד יש לספור את ספירת העומר. דעת אביי, שיש למנות גם שבועות וגם ימים (היום עשרה ימים, שהם שבוע אחד ושלוש ימים), וכן דעת החכמים בבית רב אשי. לעומת זאת דעת אמימר, שיש חובה לספור רק ימים. בטעם הדבר הוא מנמק, שמכיוון שהספירה היום היא רק זכר למקדש, אין צורך לספור שבועות, ובלשון הגמרא:

''גופא, אמר אביי: מצוה למימני (= למנות) יומי ומצווה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.''

נחלקו הראשונים בעקבות הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא או רק מדרבנן, ונפקא מינה תהיה, האם מותר לספור בין השמשות (זמן שהוא לא יום ולא ולילה). אם ספירת העומר היא מדאורייתא, צריך להחמיר ולחשוש שעדיין יום, ויהיה אסור לספור עד שיגיע בוודאי הלילה (צאת הכוכבים). לעומת זאת, אם הספירה היא מדרבנן, יהיה אפשר להקל ולספור בבין השמשות: 

א. שיטת הרמב''ם
הרמב''ם (תמידין ומוספין ז, כב) פסק, שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא, ובלשונו: ''מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות, ומצווה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמישים יום''.  

הסיבה לכך היא, שכפי שראינו הנימוק של אמימר לכך שצריך לספור רק ימים הוא, שהספירה היא 'זכר למקדש'. כל מצווה שהיא זכר למקדש, התוקף שלה הוא רק מדרבנן. אביי לעומת זאת, לא ציין בדבריו שהספירה היא זכר למקדש, משמע שלשיטתו חובת הספירה היא מדאורייתא, ומכיוון שלהלכה נפסק כמותו (שהרי נוהגים לספור שבועות וימים), ממילא ספירת העומר בזמן הזה היא מהתורה.

אמנם, יש להקשות על דברי הרמב''ם, שהרי התורה כותבת 'וספרתם לכם... מיום הביאכם את עומר התנופה', משמע שהחובה לספור את ספירת העומר תלויה בהקרבת קרבן העומר, וספירה בזמן הזה תהיה מדרבנן בלבד!  התירוץ לקושיה זו מופיע בדברי הרמב''ם עצמו. הוא כותב, שהבאת קרבן העומר הוא רק סימן לכך שצריך להתחיל את ספירת העומר, ולא סיבה להתחיל לספור.

ב. שיטת התוספות
התוספות (מנחות סו ע''א ד''ה זכר) חלקו על הרמב''ם וכתבו, שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד, וכן נקטו להלכה רוב הראשונים, ובניהם בעל המאור (פסחים כח ע''א בדה''ר), הר''ן (שם), הרא''ש (שם י, מ) הרשב''א (ג, רפד) ועוד. ''ועכשיו אף על פי שאין עומר תקנו חכמים לספור... ותיקנו עליה ברכה, כמו בשאר מצוות דרבנן''.

כיצד הם יישבו את דברי הגמרא מהם משמע, שלדעת אביי הספירה מדאורייתא? נאמרו בכך לפחות שתי אפשרויות:

1. שיטת ראשונה להסביר, מופיעה בר''ן (שם). הוא טען, שגם לדעת אביי כמו אמימר, הספירה בזמן הזה היא זכר למקדש.
לפי דבריו הגמרא מתפרשת כך: אמימר אומר לאביי, שהרי ספירה בזמן הזה חובתה רק מדרבנן זכר למקדש וגם אתה מודה בכך, לכן צריך לספור רק ימים. אביי חולק וסובר, שלמרות שהמצווה היא זכר למקדש, למרות זאת יש להזכיר גם שבועות.

2. בעל המאור (שם) לעומת זאת כתב, שאביי חולק על אמימר וסובר, שהספירה בזמן הזה מדאורייתא. אם כן, לכאורה זו ההלכה והספירה היא מדאורייתא וכפי שיטת הרמב''ם, שהרי אנחנו מונים שבועות וימים כדעת אביי! מתרץ בעל המאור, שלהלכה נפסק כדעת אמימר שהספירה היא זכר למקדש, הסיבה שבכל זאת מונים גם שבועות היא, שפשוט כך נהגו, אבל לא מעיקר הדין, ובלשונו:

''כללו של דבר, אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בלבד, והכין אסיקנא בדוכתא (= וכך עולה) במנחות, דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ,ואף על פי שאנו מונין ימים ושבועות, מנהג הוא בידינו[1]''.

להלכה
להלכה נפסק בשולחן ערוך (תפט, ב) כדעת רוב הראשונים, שהספירה היא מדרבנן ואפשר לספור ספירת העומר בבין השמשות.

אמנם השולחן ערוך הוסיף, שהמדקדקים מחכים שיצאו הכוכבים, כדי לחשוש לדעת הרמב''ם שספירת העומר היא מהתורה[2].

בעקבות פסק השולחן ערוך מתעוררת בעיה גדולה, אך יש להקדים את דברי הרמב''ם. הרמב''ם פסק (ממרים ב, ט), שמותר לחכמים להוסיף מצוות, ובתנאי שלא יאמרו שהציווי הוא מהתורה. לכן למשל אין בעיה שחכמים יתקנו את פורים, ובלבד שהם יורו שמדובר במצווה דרבנן, ולא בציווי מהתורה (ועיין בדף לסוכות). לפני ספירת העומר רבים נוהגים לומר 'לשם ייחוד', שכולל את הנוסח הזה:

''לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה... ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו...''

כפי שראינו, לדעת השולחן ערוך בעקבות רוב הראשונים, מצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד, וכפי שראינו בדעת הרמב''ם, במידה ואדם אומר על מצווה מדרבנן שהיא חובה מדאורייתא, הוא עובר על איסור בל תוסיף, ומשמע מכך שאומרים 'מצוות עשה' 'וכמו שכתוב בתורה', שספירת העומר היא מצווה מדאורייתא. נמצא, שכל מי שאומר נוסח הלשם ייחוד ומכריז שספירת העומר היא מדאורייתא, עובר על איסור דאורייתא של בל תוסיף!

תירוצי האחרונים
א. בעקבות כך כתב הרב עובדיה (יחוה דעת ו, כט), שיש להשמיט את המילה 'עשה' ואת הפסוק 'כמו שכתוב בתורה וכו' מהנוסח, ולומר כך 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ספירת העומר, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו', ובדומה לכך כתב הדברי יציב (או''ח ריד), ובלשונו של הרב עובדיה:

''בסיכום: הואיל וספירת העומר בזמן הזה רק מדרבנן, לכן נכון להשמיט מהנוסח של לשם יחוד אמירת הפסוק הנ"ל, בכל הלילות של הספירה, ודי לומר הרי אנחנו באים לקיים מצות ספירת העומר לעשות נחת רוח ליוצרינו וכו'. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.''

ב. לעומת זאת, דעת הגרש''ז אויערבך (הליכות שלמה ניסן - אב) לא כך. לדעתו עיקר כוונתו של הסופר היא לקיים מצווה, ואת הנוסח מצוות עשה ממנו משמע שמדובר במצווה מדאורייתא אפשר לפרש, שהכוונה למצוות עשה מדרבנן. כך אפשר להסביר גם את המילים 'כמו שכתוב בתורה' - חכמים תיקנו לקיים את מצוות ספירת העומר, בהתבסס על ספירת העומר המוזכרת בתורה.

אולם ניתן להקשות על דבריו, שהרי קצת קשה לפרש את הנוסח 'מצוות עשה' כמצוות עשה דרבנן, ואת המילים 'כמו שכתוב בתורה', שחכמים ביססו דבריהם על התורה. כמו כן, לא מעט אנשים לא יודעים שפסק השולחן ערוך הוא שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כך שהם כן מתכוונים למצוות עשה מדאורייתא, והם עוברים על איסור בל תוסיף.

למסקנה יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה, להשמיט את המילים הבעייתיות וכפי שכתב הרב עובדיה. אפשרות שניה, מי שחשוב לו להגיד את הנוסח המלא שכתוב בסידור, שיחשוב על דברי הגרש''ז אויערבך, שכוונתו למצוות עשה מדרבנן.

שבע שבתות
בעיה נוספת שעלולה להתעורר מהנוסח של 'לשם ייחוד', הם המילים 'שבע שבתות' המופיעות בנוסח. השולחן ערוך (או''ח ס, ד) פסק להלכה כדעת התוספות (ר''ה כח) והרמב''ם, שמצוות צריכות כוונה (שלא כדעת הרשב''א). דהיינו, בשביל שאדם יצא ידי חובת מצווה, הוא צריך להתכוון לצאת ידי חובה, ולא מספיק עשייה בלי כוונה.

האחרונים הקשו על דברי השולחן ערוך. הרי בהלכות ספירת העומר (תפט, ד) הוא פסק, שבמידה ואדם שואל את חברו שעוד לא ספר ספירת העומר כמה ימים סופרים היום, הוא צריך לומר לו 'אתמול ספרו כך וכך', שאם יאמר לו 'היום סופרים כך וכך', הוא יצא ידי חובת ספירת העומר, ולא יוכל לספור בברכה. וקשה, שהרי כאשר הוא עונה לחברו, הוא וודאי לא מתכוון לצאת ידי חובת ספירת העומר, והרי השולחן ערוך פסק שבשביל לצאת ידי חובה, צריך להתכוון לצאת!

תירוצי האחרונים
א. הט''ז דחק בלשון השולחן ערוך וכתב, שאין כוונתו לומר שהוא ממש יצא ידי חובה, שהרי הוא לא התכוון לספור ספירת העומר, אלא שכדאי לכתחילה להיזהר שלא לומר כך, אבל אם הוא אמר כן, בדיעבד אפשר לספור עם ברכה.

ב. רוב האחרונים דחו את תירוצו של הט''ז, שהרי השולחן ערוך כותב בפירוש ''אינו יכול לחזור ולמנות בברכה''. משום כך תירצו המגן אברהם (ס''ק י) והגר''א (שם), שמכיוון שלדעת הסוברים שמצוות אין צריכות כוונה, יוצאים ידי חובה באמירה בלבד גם מבלי להתכוון, חשש השולחן ערוך לדעתם, וכתב שיספור בלי ברכה, מחשש שמא הוא כבר יצא ידי חובה, ובלשון העולת שבת:

''אף על גב דלעיל בסימן ס' סעיף ד' פסק המחבר (= השולחן ערוך) דמצוות צריכות כוונה, ואפשר שלענין ברכה מקילין בספק ברכה, כיוון דפלוגתא דרבוותא (= של רבותינו) היא, וזה שדקדק המחבר אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, אבל חוזר ומברך בלא ברכה. וכן כתב בכנסת הגדולה.''

מעיר כף החיים (תפט, ז), הרי ביום האחרון של ספירת העומר סופרים שבע שבועות, וכאשר אדם אומר את נוסח לשם ייחוד הוא אומר 'מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, ומכיוון שעל פי ביאור המגן אברהם חוששים לדברי האומר שמצוות לא צריכות כוונה, נמצא שכאשר הוא יברך על ספירת העומר, הוא יברך ברכה לבטלה, שהרי כבר יצא כאשר הוא אמר את נוסח הלשם ייחוד! לכן הוא כתב שביום האחרון לספירת העומר, צריך להימנע מלומר לשם ייחוד.

ג. ג. כבדרך אגב, אפשר להעלות אפשרות שלישית לתרץ את הסתירה בדברי השולחן ערוך. כולם מודים, שנפסק להלכה שמצוות דאורייתא צריכות כוונה. נחלקו האחרונים האם מצוות דרבנן צריכות כוונה (ועיין בשדי חמד מערכת מ כלל סא). אפשר שהשולחן ערוך פסק להלכה כדעת הסוברים שמצוות דרבנן לא צריכות כוונה, ולכן אין קושיה מדוע מי שספר ספירת העומר בלי להתכוון יצא ידי חובה, שהרי כפי שראינו לדעת השולחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה תוקפה מדרבנן.