אחרי יום הכיפורים, היום בו כל עם ישראל חוזר בתשובה ומתוודה על עוונותיו, מגיע "זמן שמחתנו", חג הסוכות. ידוע הכלל שאמרו חז"ל בכמה מקומות "מעלין בקודש ואין מורידין" ואם כן יוצא שחג הסוכות אמור להיות גדול יותר מיום הכיפורים. הכיצד?
נבאר זאת על פי יסוד שהביא הטור בהלכות יום הכיפורים (או"ח תרכ"ב). הטור דן במקרה שבו כיפור חל בשבת, האם אומרים "ואני תפילתי" בפתיחת ההיכל של מנחה: "ויראה שאין לומר 'ואני תפלתי' אף אם חל בשבת, כי מה שאומרים אותו במנחה בשבת הוא על פי המדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, אמר דוד לפני הקב"ה- 'רבש"ע רשעים כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין, ואני איני כן אלא 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', אע"פ שאני אוכל ושותה אני בא לפניך'. ועל כן נוהגין לומר אותו בשבת במנחה לאחר שאכלו ושתו, וזה לא שייך ביום הכיפורים".
כאשר האדם נמצא בתוך הנאות העולם הזה, באכילה ושתיה ושמחה, וכשמגיע זמן התפילה הוא עוזב הכל ובא להתפלל, זה מראה שעבודת ה' מושרשת בתת מודע שלו, ולכן מתגברת על העונג הגופני שהוא שרוי בו. דבר זה יוצר סנגוריא ועת רצון גדולה בשמיים. סנגוריא זו אינה שייכת ביום צום, כשבלאו הכי אין לאדם שום הנאה גופנית שתעכב אותו מלבוא להתפלל.
באותו אופן, בחג הסוכות אנו עובדים את ה' מתוך שמחה. השו"ע פסק (או"ח, תקכ"ט, סעיף ב') "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים; והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו". אדם חייב בימי הרגל להיות שמח, ולעשות פעולות שישמחו הן אותו והן את בני משפחתו והן את אחרים. האמור לעיל מדובר על כל אחד משלושת הרגלים, ואילו על חג הסוכות כותב הרמב"ם (הלכות לולב, פרק ח', הלכה י"ב) "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים ' (ויקרא, כ"ג, מ)". חג הסוכות הוא החג השמח ביותר בלוח השנה שלנו.
אולם, נקל מאוד לאדם לפספס את התכלית של אותה שמחה. נעיין בהמשך דברי הרמב"ם שם (באותו הפרק):" והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות". כלומר- אנו רואים שמהותה של שמחה זו היא לשבח את ה', לא שירים חסרי תוכן רוחני של עמי ארצות.
ממשיך הרמב"ם: "מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע". החכמים וראשי הישיבות והסנהדרין הם המובילים את השמחה הזו. לא הזמרים והפייטנים עם הקול הערב, לא הרקדנים, לא הלהטוטנים. חכמי ישראל הם אלו המובילים את השמחה. הדבר מדגיש בפנינו שוב את מהותה של השמחה- השמחה היא בעבודת ה', בהתקרבות לה'. השמחה איננה סתם פורקן יצרים או תרבות פנאי.
ומסכם הרמב"ם בהמשך: "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים, כ"ח, מ"ז). וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך' (משלי, כ"ה, ו'). וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו-הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה. וכן דויד מלך ישראל אומר 'ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי' (שמואל ב', ו', כ"ב).ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר 'והמלך דויד מפזז ומכרכר לפני ה' (שם, פסוק ט"ז)".
אם כן ראינו שכל מהותה של שמחת בית השואבה היה לשמוח בעשיית המצוות ובאהבת ה'. בהקשר של שמחת בית השואבה, השמחה היתה שהנה זוכים כרגע לשאוב מים שיעלו על גבי המזבח, שזוכים להקריב אפילו מים לכבוד ה' ולעבודתו.
.
באותו אופן, כאשר אדם שמח בכל רגל, גם בימינו, כותב השולחן ערוך (או"ח, תקכ"ט, ג'): "אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר".
אם כן ראינו שכל מצוות השמחה ברגלים בכלל, ובחג הסוכות בפרט, איננה פורקן יצרים או "התפרקות". היא שמחה מהותית ושורשית. אנו שמחים ומודים שזכינו להיות עם ה', שאנו זוכים לקיים מצוותיו, שאנו זוכים לעבדו.
כל האמור לעיל מבאר לנו מדוע קבעה התורה את זמן שמחתנו בדווקא מיד אחרי יום הכיפורים. אם האדם היה מגיע לחג השמחה סתם ככה באמצע השנה, בלא הכנה רוחנית, היה חשש שהשמחה תפספס את תכליתה ותהפוך בקלות לפסטיבל של ליצנות, שכרות, ועבירות. זו לא דרגה פשוטה לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה. רק אחרי ההכנה של ארבעים ימים של אלול ועשרת ימי תשובה שבהם אנו מפשפשים במעשינו ומתקנים אותם, ושיאם יום הכיפורים, אנו מוכנים לדרגה של עבודת ה' משמחה.
אנו גם רואים שמבין כל הרגלים, הרגל הכי משופע במצוות הוא חג הסוכות. מצוות סוכה, ארבעת המינים, קרבנות מוסף גדולים במיוחד בבית המקדש, ניסוך המים וכו'. דווקא החג המשופע במצוות הוא הוא "זמן שמחתנו". אם בימי הדין עסקנו ב"סור מרע" ובתשובה מיראה, בסוכות אנו עוסקים ב"עשה טוב", אנו מרבים במצוות מתוך שמחה עצומה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לעבוד את בורא העולמים.