היה היה איש שטייל ברחובותיה הצרים של עיר קטנה. הוא לא מיהר והתעכב כמה רגעים מול כל חלון ראווה, מול כל חנות, בכל כיכר. הוא פנה באחת הפינות ומצא את עצמו לפתע מול חנות צנועה שסככתה לבנה. הוא התקרב לחלון הראווה והצמיד בסקרנות את פניו לזגוגית כדי להשקיף לתוך חלון הראווה החשוך... בפנים הוא ראה רק מוט ומעליו שלט קטן כתוב בכתב יד: חנות האמת.
האיש היה מופתע. הוא הבין שזה שם בדיוני, אבל לא היה מסוגל לדמיין מה מוכרים שם.
הוא נכנס.
הוא ניגש לגברת שבדלפק הראשי ושאל: "סליחה, זו חנות האמת?"
"כן, אדוני. איזו אמת אתה מחפש? אמת חלקית, אמת יחסית, אמת סטטיסטית, אמת מוחלטת?"
"אמת מוחלטת", ענה האיש בלי היסוס.
אני כל כך עייף משקרים וזיופים, הוא חשב. אני לא רוצה יותר הכללות או הצטדקויות, שקרים או בגידות.
"אמת מוחלטת," הוא חזר בתוקף.
"טוב אדוני. בוא אחרי."
הגברת ליוותה את הלקוח למחלקה אחרת ובהצביעה על זבן שפניו חמורי סבר אמרה לו: "האדון ישרת אותך".
הזבן התקרב וחיכה שהאיש ידבר.
"אני בא לקנות את האמת המוחלטת".
אה. סלח לי, אבל אדוני יודע מה המחיר?"
לא. מהו? הוא ענה מתוך שגרה. למעשה הוא ידע שהוא מוכן לשלם כל מה שיידרש תמורת כל האמת.
"אם תיקח אותה," אמר הזבן, "המחיר הוא שלעולם לא תחיה עוד בשקט."
צמרמורת עברה בגבו של האיש. הוא מעולם לא העלה בדעתו שהמחיר יהיה גבוה כל כך.
"תודה... תודה... סליחה..." הוא מלמל.
הוא הסתובב ויצא מהחנות בראש מורכן.
הוא חש קצת עצב כשנוכח שהוא עדיין לא בשל לאמת המוחלטת, שהוא עדיין זקוק לשקרים אחדים למצוא בהם מפלט, לכמה מיתוסים ואידיאליזציות שישמשו לו מפלט, לכמה הצטדקויות כדי שלא יצטרך להתמודד עם עצמו...
"אולי בעתיד," הוא חשב.
(על פי סיפור מאת הסופר אנתוני דה מלו, מובא בספר "מי אתה?, סיפורו של טיפול" חורחה בוקאי)
רשב"י האיר את אור האמת
ל"ג בעומר הוא חג פלאי. מאות אלפי יהודים עולים לציונו של הרשב"י לשמוח בשמחה שקצת קשה להגדיר אותה. במה שמח היהודי הפשוט שמעולם לא למד קבלה? במה שמחה האישה שהזוהר הקדוש הוא לא בדיוק מהספרים העולים על שולחנה ושבכל זאת מדליקה נר לזכר הצדיק ממירון?
נדמה לי, שסוד שמחת הילולת רבי שמעון טמון בסודה העמוק של חכמת הקבלה, "חכמת האמת". חכמת הקבלה איננה רק סכום ידיעות מסוים אודות העולמות העליונים, הספירות, השורשים הרוחניים של העולם הזה. היא מכונה "חכמת האמת" בגלל שהיא לא מתפשרת עם המציאות החלקית החסרה. היא מבטאת את ההשתוקקות לאמת האלוקית שעומדת ביסוד כל היש.
ממש כמו הסיפור המפורסם על שלושת התנאים הקדושים, היושבים ומדברים אודות מלכות רומא (שבת לג, א). רבי יהודה בר עילאי פתח ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק. ואילו רבי שמעון אמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס".
בהיוודע הדיון הסוער למלכות רומי, גזרו: "רבי יהודה ששיבח – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. ורבי שמעון שגינה – ייהרג. והשאר – כמו שאומרים הוא היסטוריה. האם רבי יהודה ורבי יוסי לא הסכימו לדברי רבי שמעון חברם? בוודאי שהסכימו ברמת העיקרון. אבל העדיפו לראות צדדים אחרים של התמונה, שבוודאי גם הם נכונים.
אבל רשב"י האיר את אור האמת. את השאיפה המוחלטת שאיננה מוכנה להתפשר עם המציאות בחלקיותה. לא אמת חלקית, לא אמת יחסית, לא אמת סטטיסטית. אמת על באמת. אבל המחיר שלה הוא שאיתה – לעולם לא תחיה עוד בשקט. "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא" (ברכות ה, א). כל קניין אמיתי, פנימי, מחייב עמל ומאמץ. ייסורים.
הרב שטיינזלץ זצ"ל נהג לומר: "אש לא יכולה לנוח". והפלא הוא שבכל יהודי יש את שלהבת האש היוקדת הזאת שמרצדת בפנים ללא מנוחה ושואפת כל הזמן למעלה. ללא שקט חלקי ומדומה. שלהבת שאיננה מחפשת שלווה ומנוחה אלא חיי אמת. חיים ששווה לחיות למענם. חיים של מסירות, חיים של משמעות. "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים". אלו לא חיים המסתפקים בהווה אלא חיי העתיד. חיי העולם הבא. ובכל יהודי ויהודייה יש את ההשתוקקות הזאת, את האש הזאת, שתוקד עד ביאת המשיח. אש האמת.
ואם לא בהווה, בוודאי בעתיד.