אין לך בכל עבודת הקרבנות דמות חריגה ויוצאת-דופן כמו השעיר המשתלח. בהמה שאין בה לא שחיטה ולא הרצאת-דמים, ויחד עם זאת היא מכפרת בכוחות עצמה על כל עבירות שבתורה "הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות". מה סודו של השעיר המשתלח? ומדוע הוא חורג מכל המוסכמות והחוקים של עבודת המקדש?
אפשר שהמפתח לסודו של השעיר נמצא בתיאור הייחודי של פעולת הסמיכה והווידוי עליו: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר". פעולת הסמיכה כשלעצמה קיימת בקרבנות נוספים, אך בהבדלים משמעותיים: על פי פשט הפסוקים, כל שאר הסמיכות נעשות ביד אחת בלבד, ולא נאמר בהן ווידוי.
מהי משמעות הדבר? קרבנות רגילים אמורים לייצג את האדם המקריב, כפי שכתב הרמב"ן: "שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש". הסמיכה היא הרגע שבו מסמיך האדם את הקרבן כנציגו שעתיד לעבור את תהליך הכפרה במקומו. משום כך, תהליך הכפרה של כל הקרבנות הוא תהליך מורכב של התקרבות אל הקב"ה, כפי שהאדם חפץ לעשות בעצמו. אך השעיר המשתלח איננו מייצג אותנו. אדרבה, אנחנו דוחים אותו בשתי ידיים, ומניחים על ראשו את כל עוונותינו. אין אנו מנסים להכניס אותו אל המקדש ולקרב אותו, אלא לדחות ולהרחיק אותו. היכולת שלו להתמודד עם עוונות רבים כל-כך נובעת מכך שהוא כלל אינו מכפר על אותם עוונות, אלא משתלח אל המדבר יחד עמם.
נבקש להבין מעט יותר את תפקידו של השעיר לאור השאלה: מהו הרגע שבו החטאים מתנתקים מעם ישראל ועוברים אל השעיר?
אפשרות אחת שעולה בגמרא היא שעיקר עבודת השעיר המשתלח היא כבר ברגע ההגרלה. עצם ההבדלה בין השעירים היא שמטהרת את ישראל, המיוצגים על ידי השעיר הפנימי, ומעבירה את כל עוונותיהם אל המשתלח.
כיצד זה קורה? ספר החינוך מסביר שהשעיר המשתלח מייצג מסלול מסוים, שלילי, שהאדם עשוי ללכת בו. הוא מהווה מעין "אלטר-אגו", אישיות נסתרת של חוטא הטמונה בלב. תפקידה של עבודת יום הכיפורים הוא לבודד את הזהות הזו, לשייך אליה את כל החטאים והנטיות השליליות שלנו, ואחר כך להשמיד אותה. האתגר המרכזי, לפי גישה זו, הוא להבין שהדמות הזו היא באמת באמת לא אנחנו. שהיצר הרע הוא זבוב טורדני היושב בין מפתחי הלב, ועם קצת השתדלות אפשר פשוט לגרש אותו משם.
אולם האפשרות המקובלת יותר היא שלא הגורל מטיל את העוונות על השעיר, אלא עבודת הכפרה של השעיר הפנימי. לפי גישה זו, עבודת יום הכיפורים בנויה משני שלבים: שלב ראשון שבו הזאות הדם, בשילוב עם קדושת היום, מכפרות על ישראל ומסירות מהם את העוונות; ושלב שני שבו עוונות אלו מוטלים על ראש השעיר ומשתלחים המדברה.
אך מדוע יש צורך בשלב השני? אם ישראל כבר התכפרו, למה צריך עוד לשלח את השעיר?
המודל הרגיל של תשובה וכפרה הוא מודל שמתמקד באדם החוטא. האדם עוזב את החטא, מתחרט עליו, ומקבל על עצמו שלא לחטוא עוד בעתיד. אך מה קורה לחטא אחרי שהאדם עוזב אותו? לאן הוא הולך משם? את השאלה הזו אנחנו מפחדים לרוב לשאול. אנחנו מסתפקים בכך שהחטא כבר לא נמצא אצלנו, ומתפללים שהוא לא יחליט פתאום לחזור. אבל ביום הכיפורים אנחנו רואים את הדברים אחרת. אנחנו לא בורחים מן החטא אלא רודפים אחריו. מבקשים לקחת אותו עד לשורשיו, החבויים במדבר, ולהתמודד אתו שם. אנחנו מבינים שתיקון בר-קיימא אפשרי רק אם נתבונן בגורמים לחטא, במניעים הפנימיים והחיצוניים שלו, ולא רק ברגע שבו הוא מופיע אצלנו בפועל. שהלשון של זהורית לא תלבין באמת עד שאחרון שרידיו של החטא יתגלגל במורד הצוק.
הכותב לומד ומלמד בישיבות הר עציון ומחנים
המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542