עומדים אנו בפתחו של יום ירושלים, וראוי להתבונן בשמה של עיר קדשנו ולעמוד על טיבה ומהותה. חז"ל במדרש רבה (ב"ר נו, י) מסבירים כיצד התהווה שם זה: "אברהם קרא אותו 'יראה' שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה', שם קרא אותו 'שלם' שנאמר 'ומלכי צדק מלך שלם', אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו 'יראה' כשם שקרא אותו אברהם - שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו 'שלם' - אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם - 'יראה' 'שלם' - ירושלים".
הרב קוק מסביר (מדבר שור דרוש ח) שהויכוח בין שם לאברהם לא היה על יופיו של שם המקום, אלא על מהות המקום שנבחר להיות מרכז עבודת ה' בעולם.
שתי שלמויות יש באדם – שלמות שכלית בדעותיו ואמונתו, ושלמות מוסרית במדות הנפש שלו וביכולתו לעמוד בפני פיתויי היצר והתאוות. השלמות העליונה של האדם היא בהכרתו בגדולת ה', ומלכי צדק, שראה בבניית השקפה אמיתית וישרה את עיקר עבודתו של האדם בעולם, קרא למקום 'שלם'. אברהם אבינו הוסיף פן נוסף בעבודת ה' והיא קדושת המעשים, כלומר - לא רק דעות ישרות אלא גם בניית אישיות מוסרית וישרה באמצעות מעשים ומצוות המקדשים ומרוממים את האדם. לכן קרא אברהם אבינו למקום 'יראה', משום שיראת ה' היא זו שמונעת מהאדם לסטות מהדרך הישרה שברר לו בשכלו. הקב"ה בא ואיחד בעיר הקודש את שתי הקדושות הללו - הן את הקדושה השכלית והן את קדושת המעשים.
ממשיך הרב קוק ומסביר ששלמות זו של ירושלים באה כנגד שתי אבות טיפוס של גלויות שעברו על עם ישראל במשך הדורות - "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". אשור הוא מלשון הבטה והשקפה (כדברי המשורר - 'שורו הביטו וראו מה גדול...') ומסמל את הטעויות האמוניות וההשקפתיות שחלחלו בעם ישראל במהלך שנות הגלות. לעומת זאת ארץ מצרים מתוארת בחז"ל כ'ערות הארץ', מקום המסמל את שיא השפלות המוסרית והמעשית, וזהו סמל להתדרדרות המוסרית שעבר על עם ישר אל בגלות.
הנביא מתאר שלעתיד לבוא המקום אליו יבואו כל הנדחים מכל ארצות פזוריהם הוא דווקא ירושלים "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". הכח הרוחני הכביר הגנוז בקדושתה של ירושלים, והמאחד בתוכו את כל שלמויות האדם הוא זה שיביא את עם ישראל לתיקון השלם.
יום כ"ח באייר הוא גם יום פטירתו של שמואל הנביא. כפי שראינו בנוגע לירושלים גם שמואל הנביא מאחד בתוכו שתי כוחות "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו", ואומרת הגמרא במסכת ברכות ששמואל שקול כנגד משה ואהרון. מסביר הרב קוק שמשה עיקר עניינו היה בהשגה השכלית העליונה שלו, בעוד אהרון התייחד דווקא במעשיו המיוחדים "אוהב שלום ורודף שלום". שמואל הנביא באישיותו המיוחדת חיבר בין שתי הכוחות הללו - השכלי והמעשי, ואין זה מקרי שאנו מציינים באותו היום הן את פטירת שמואל והן את איחוד ירושלים.
ביום העצמאות חגגנו את הנס הגדול של עצמאותנו וחזרתנו למצב הטבעי והנורמלי של עם ישראל כעם רבוני היושב בארצו. ביום ירושלים אנו נקראים לעלות קומה ולהתחבר לתוכן הפנימי והרוחני של תהליכי הגאולה העוברים עלינו, ולחבר בחיינו את קדושת השכל וקדושת המעשים גם יחד.
ליום ירושלים
מה התרחש בעצם ביום ירושלים? ומה מהותו של שמה של העיר?
