לקראת סוף חודש ניסן נהוג לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. סגנונו של היום, כפי שכולנו הורגלנו מקטנות, הוא כשל יום אבל. מתאבלים ונזכרים בזוועות שעשו הנאצים ועוזריהם ימ"ש לעמנו בשנות מלחמת העולם השנייה.
אין ספק שראוי ליחד יום אבל לזכרון פשע המלחמה הקשה ביותר שידעה האנושות מעודה. אין ספק שראוי ללמוד וללמד על כך ושזיכרון זה צריך להיות משמעותי בחינוך של כולנו.
יחד עם זאת, מנקודת מבט הלכתית, ישנה בעייתיות מסוימת בתאריך שנקבע ליום השואה. כתב השו"ע (או"ח, סימן תכ"ט, סע' ב'): "אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן, ואין אומרים ׳צדקתך׳ בשבת במנחה, ואין מספידין בו, ואין מתענין בו להזכיר בציבור, והבכורות מתענין בו בערב פסח". השולחן ערוך פוסק שבכל חודש ניסן אסור להספיד. כמו כן תענית של יחידים מתיר השולחן ערוך בניסן, אבל בתנאי שלא תהיה תענית של הציבור כולו. אנו רואים אם כן שהספד אסור אפילו ליחיד, ואילו תענית, שהיא קלה יותר, אסורה מכל מקום לציבור. יום השואה הוא יום הספד ציבורי, ובכך הוא חמור מהספד של יחיד או מתענית של ציבור, ששניהם אסורים במהלך כל החודש.
לשיטת הרמ"א, הדין אפילו חמור יותר. כך כותב הרמ"א (שם) בהגהה על דברי השולחן ערוך- "גם אין אומרים צידוק הדין בכל חדש ניסן. ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל אפילו יום שמת בו אביו או אמו". יוצא אם כן שלשיטת הרמ"א גם תענית של יחיד או אפילו להצדיק את הדין אסור.
ואכן, לכתחילה הרבנים התקשו לקבל את קביעת יום הזיכרון לשואה בחודש ניסן, והעמידו תאריך אלטרנטיבי של תענית עשרה בטבת. אין ספק שמנקודת מבט הלכתית הבחירה של תאריך יום הזיכרון וההספד בחודש ניסן היא בעייתית. אולם, בהיות שכבר נקבע בחוק והושרש בציבור במשך עשרות שנים שיום הזיכרון לשואה כן חל בניסן, צריך האדם השומר מצוות למצוא דרך ביניים כיצד גם לכבד את חודש ניסן, וגם את יום השואה.
מצד שני, מובן מאליו שהתעלמות מיום השואה, לאחר שכבר נקבע והושרש בציבור, איננה באה בחשבון מבחינה הלכתית. אדם שיזלזל ביום השואה עובר על כמה עבירות חמורות- ראשית, הוא פוגע ברגשות הציבור בכללותו וברגשות קרובי הנספים או הניצולים, ובכך עובר על מצוות עשה מהתורה "ואהבת לרעך כמוך". שנית- הוא מחלל שם שמיים ומשניא חלילה את התורה על הציבור, בחושבם שהתורה מורה שלא לכבד את החללים. שלישית- הוא פורש מן הציבור.
מה יעשה אם כן האדם שומר המצוות מחד ומכבד ימי הלאום הישראליים מאידך?
אבחנה חשובה אחת היא בין אבילות אקטיבית לבין אבילות פאסיבית. ההספד האסור בחודש ניסן הוא אקטיבי. אסור לעשות פעולות שמעוררות את הבכי והצער. לעומת זאת אבילות פאסיבית לא רק שמותרת, אלא שמרבית עדות ישראל נוהגות בה גם ככה בסוף ניסן, כחלק מאבילות ימי העומר. בימי העומר נמנעים משמיעת מוסיקה, תספורת וחתונה, ואיש לא מחשיב זאת כאיסור הספד בחודש ניסן. מדוע? כי אנו לא מעוררים בכי בצורה אקטיבית, אלא רק נמנעים משמחה יתרה. יש הבדל הלכתי גדול בין להימנע מטיולים ועינוגים, לבין עצרת מספד אקטיבית. אם כן, בחלק של הימנעות מעינוגים ביום השואה, אין כל בעייה לאדם שומר המצוות. אדרבא, יקרא תהילים או ילמד בשעות אלו לע"נ הנרצחים במקום ללכת לטייל.
אולם, הפיתרון שהצגנו מתאים רק לאדם הפרטי שרוצה לכבד. אחד כזה ימנע מעינוגים, אבל גם לא ישתתף בהספד אקטיבי. מה יעשו מנהלי מוסדות ואישי ציבור, הצריכים, מבחינה חינוכית, לארגן טקסים ליום החשוב הזה? כיצד יארגנו טקס שמחד יכבד את זכר הנופלים ויחנך לעניינו של היום, ומאידך, לא יעבור על איסור "הספד" בחודש ניסן?
כאן יש להגדיר מהו בדיוק ההספד האסור. מהותו של ההספד הוא סיפור על הנפטר, מעלותיו, או סבלו, שגורם לצער ולעיתים לבכי אצל השומעים. אין ספק שלהמחיש את הזוועות שעברו הנרצחים ויבדלחט"א הניצולים כבר נכנס בגדר "הספד". אין אדם בריא בנפשו שייחשף לסיפורי זוועה כאלו, או אפילו לחלקים קטנים מהם, ולא ייכנס לעצבות וצער עמוק. אגב, בנוסף לעניין ההלכתי של איסור "הספד", אינני יודע כמה זה בריא נפשית לילד או לנער להיחשף למידת הזוועות ולהיקפן. אז מה עושים בכל זאת?
את יום הזיכרון לשואה ניתן להפוך ליום זיכרון המקובל במסורת היהודית השרשית. לחלק לימוד תהילים ומשניות לע"נ הנרצחים, לשים ברכות העץ, האדמה, מזונות ושהכל וברכות הריח שיברכו לע"נ הנרצחים ולכבד את אחד המבוגרים לומר אשכבה וקדיש.
מבחינת תוכן ההרצאות, הרי שניתן לוותר על תיאורי הזוועות, ולהתמקד בניתוח אמוני הקשור לייחודו של יום. לדון, באמצעות מקורות תורניים, על מעמדם של הרוגי מלכות, על משמעות הסבל בעולם, וכן סיפורי חיזוק על יהודים ששמרו על מצוות בין אדם למקום, ובעיקר בין אדם לחבירו, גם בתנאים הקשים שחוו. הסיפורים יתמקדו בלקחים חינוכים, מוסריים, דתיים ותורניים שניתן להפיק.
בסופו של הטקס, ניתן לצטט את דברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תעניות, שהתענית באה לעורר הלבבות לתשובה, וכאן אע"פ שאין יום של תענית, יקבלו התלמידים על עצמם קבלה דתית או מוסרית בלי נדר להתחזק.
באופן כזה, היום הוא גם בעל ערך חינוכי, גם לא היה בו "הספד" באופן הבעייתי בחודש ניסן, וגם הפך ליום התחזקות דתי, כאופיים של ימי האבל והצום ביהדות.
יהי רצון שימחה ה' דמעה מעל כל פנים ונזכה לכתוב "יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" בביאת המשיח, בב"א.
יום השואה- בלי הספד, עם הרבה חינוך וחיזוק
ההלכה אוסרת להספיד בחודש ניסן, וכן אוסרת לקיים ימי צום או אבל של כלל הציבור. זה כמובן מתנגש עם יום השואה שחל בכ"ז בניסן. מה הפתרונות שכן אפשריים?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו