הייתי פרודה בת 24 עם תינוקת, כשהדודה היקרה שלי אמרה לי: "היינו רוצים שמישהו יסדר לנו הכל, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו", והבנתי ש-וואללה. אלו החיים שלך. באמת אף אחד לא יתמודד במקומך. זה שלך, ואין ברירה.
כשהתחתנתי בפעם הראשונה, התברר מהר מאד שזה לא יחזיק מעמד, ולאחר משבר עמוק, התחלתי להניע את עצמי לחיים. משהו בתוכי אמר לי: "את צריכה לפרנס את הילדה שלך", ולמרות שהייתי בדיכאון (קליני, לא הסלנג) הלכתי לעבוד במפעל שהבעלים המקסימים היו חברים של הוריי ורצו לעזור לי. הרגשתי תחושה של אחריות, וידעתי בתוך תוכי שזה מה שנכון לעשות, אפילו שזה לא היה לי קל.
אני חושבת שזה היה הצעד הראשון שעשיתי כדי להתחיל לחיות חיים שמכבדים אותי. ידעתי שלא אוכל להיות תלויה בהורים היקרים שלי לנצח, וכאמא, עליי לעשות מה שאני יכולה, כדי ליצור משפחה בריאה.
בנוסף, הלכתי גם לטיפול, שממש הציל אותי.
אני חושבת שלקיחת אחריות ועצמאות הן מילים מאד חזקות, שעשויות לבלבל בין להישען רק על עצמי בכל מחיר, לבין להיעזר כשצריך, ואני נעזרתי המון, כשהייתי זקוקה לכך. האמת, שמאז שאני זוכרת את עצמי הייתי יוזמת דברים ולא מחכה שהם יקרו מאליהם. מן מנוע כזה לארגן, להמציא, ליזום.
אם זה כבר ביום הולדת תשע שלי, שארגנתי לעצמי. פעולות בבני עקיבא שהמצאתי עבור החניכים שלי כי רציתי להתאים להם את המסר, וייסוד אמירת פרקי תהילים עם הילדים הקטנים בבית הכנסת אחרי תפילת שבת, שהתגלגלה לאחר מכן לתפילת ילדים. בשנים האחרונות, זה בא לידי ביטוי ביציאתי לעצמאות מקצועית, דבר הדורש ממני להיות כל הזמן ביוזמה של סדנאות, שיווק וכו'..
עובדה מעניינת על עצמי שאפילו מפתיעה גם אותי - כל שנות היותי אם חד הורית, שמונה שנים עד שהתחתנתי שוב, לא הייתי במינוס, ואני כל כך גאה בזה! היה לי חשוב להיות מחושבת מאד, לפרנס את עצמי ואת בתי בכבוד, ולא להיות תלויה באף אחד.
אני זוכרת שהתקשרו אלי משירותי הרווחה ואמרו לי שיש להם סכום לתת לי לביגוד עבור הילדה לפני אחד החגים, וכל כך התפלאתי שפונים אליי. כמובן שקיבלתי בשמחה את העזרה, כי כמו שאמרתי לפני כן, להיות עצמאי, לא אומר שאסור להיעזר. בשלב מסויים, חזרתי לעבוד בחינוך לא פורמלי, והתחלתי גם לימודי הנחיית קבוצות, ובמקביל תואר ראשון. ידעתי שאני רוצה להתקדם לייעוד שלי-לעזור לאנשים, והחלטתי להקדיש לכך את עצמי.
אני מאמינה שכשיש מטרה חשובה מול העיניים, מצליחים להתמודד עם הקשיים השונים (ואצלי זה היה חיים בצמצום, הקושי שבלבד, גידול ילדה כחד הורית ועוד), והמפתח לכך היה אצלי- לקיחת אחריות. ההבנה העמוקה שאני האחראית הבלעדית על החיים שלי, ואם אני לא אעשה,זה לא יקרה פשוט. ולמדתי גם לא להתעסק במחשבות על "עשו לי, שתו לי", כי הן פשוט לא מקדמות, ולי הייתה מטרה אחת - להתקדם.
אני אדם מאד מאמין, ומאד מקושר לה,' ולא רוצה שיובן חלילה כי אני בדעה של - אני השליטה על החיים שלי ללא מקום לקב"ה. אני כן מאמינה, שעליי מוטל לעשות את מה שביכולתי, ושהתוצאה- ממנו. וגם הכוחות ממנו, ועלינו להיות בתפילה מתמדת לבקש את הכוחות הללו.
בעבר, אחת האחיות שלי אמרה לי: "קשה לי לדמיין שתתחתני שוב, את כל-כך עצמאית". אז ברוך השם נישאתי מאז, ועם השנים, למדתי להוסיף רכות לעצמאות שלי, ואני לומדת כל הזמן את האיזון העדין הזה של לפתח את עצמי, ולהיות אחראית על החיים שלי, לבין להשאיר מקום של תלות בבן זוגי (זה נושא לטור נפרד).
עצמאות של מדינה זה דבר גדול. זוהי אמירה של לקיחת אחריות, ללא האשמה חיצונית, תוך כדי ניהול עצמי. ומי ייתן, ונזכה למנהיגים גדולים שידעו לנווט את המדינה האהובה שלנו מתוך תחושת שליחות ודאגה לאזרחיה.
חג עצמאות שמח.
הכותבת: סיגל אברהם-מרחב אימוני רגשי לחיזוק הכוח הפנימי- 058-6518290.
אם משהו מדבריי נגע בכם, ותרצו לשמוע יותר על ההתמודדות שלי לאורך השנים, כתבו לי ואשמח לענות, sigalevi@gmail.com.