ליאל בניה והדר היקרים,
לא יכולתי לכתוב לאחד מכם כי לא רק במותכם הייתם שלושה, אלא בכל הזמן בו נפגשתי ולחמתי איתכם הייתם שלושה .
אני לא בן גילכם, אני הייתי בן 36 אב לחמישה ילדים כשאשתי רחלי בתחילת הריון עם ביתי הקטנה חן .ליאל אתה היית הצעיר. רק בן 21, עם חיוך שאי אפשר לפספס, אבל בסוף כולנו היינו חלק מלוחמים של סיירת גבעתי. אני בצוות המילואים עם התיקים הגדולים ואתם לוחמים זריזים בכושר שיא . כולנו צועדים יחדיו ל"חירבת חזעא " לאתר מנהרות ולהשמידם.
בניה ,לא הכרנו למרות שאנו חיים לא מעט שנים לא רחוק אחד מהשני. את תוכן דבריך בנאום לא רחוק מהגדר אינני זוכר, אנני יודע אם מישהו צילם או תיעד את האירוע, אך את ההרגשה והתחושה של אותו נאום - אני חש בכל גופי ממש כאילו אני שם. ישר, חזק, מסודר, תובע מאיתנו לחשוב למה אנחנו הולכים לחצות את הגבול, להיות מקצועיים, להיות ערכיים. האמת, לא אמרתי לך בניה, אבל הכי חששתי שלא נעמוד בקצב ההליכה שלך עם התיקים והגיל... , ההליכה עם העצירות, המבטים לכל הצדדים, אבל תחושה של מסוגלות ושל ביטחון ואמון בך אחזה בי כל אותו הלילה. הלכנו והלכנו עד שהגענו לפנות בוקר הישר למטע זיתים. אנחנו עוד ניפגש, למרות שפעלנו בשני בתים שונים בעת ההתקפה אותה ליוויתי בתצפית מרחוק, התקפה ממנה חזרת עם רסיס וחיוך.
ליאל, מבחינתי מטע הזיתים שייך לך אחי היקר. אמצע רצועת עזה, מטע זיתים, חום אימים, עייפים אחרי לילה ומחכים לאישור לכניסה לבתים ומה שמציל אותי ונותן לי כוח זה אתה ליאל. שכבת כמה עצי זיתים ממני. כולנו מזיעים, הזבובים כבר מגיעים ואתה שולח לעברי חיוך שאותו לא אשכח כל החיים. כשאני עולה לקברך לא רק ביום הזיכרון, אלא מספר פעמים במהלך השנה- הכומתה הסגולה נמצאת שם ומצמררת לי את כל החושים. זכרון החיוך ההוא מעציב אותי על אובדנך, אך נותן לי כוחות חדשים. הוא נתן לי להבין שלא משנה הגיל או התפקיד, ואף שלא דיברנו מילה - המבט והחיוך חיים בתוכי, נותנים לי כוחות ושליחות של חיוך ומבט כדרך חיים.
הדר, השלישי שבחבורה שאת גופתו אנו עדיין חסרים פגשתי ביום שישי. יום בו דיברנו על זה שיש לנו מיץ ענבים לקידוש בעת שאנו יושבים על חול של "גוש קטיף" (ובאותם רגעים- עזה) ונשענים על גדר של בלוקים אפורים. לא דיברנו הרבה, אך מהחיוך והפנים הזורחות שלך הבנתי שהיית מוכן לכל תפקיד כדי להיות "בפנים " עם הצוותים ועם הפלס"ר אליו אנו שייכים. אני לא אשכח את תפילת קבלת שבת בחדר הראשון משמאל עם אויר חנוק. במנגינה שמחה אך שקטה וקידוש מהיר. היינו ביחד עוד כמה ימים אך מאותו הרגע נעלמת לי לעולמים. קשה לשכוח את המבט והחיוך ההם מאותה גדר, מאותה חצר עם חול שאני לוקח לכל החיים.
בניה, עוד נפגשנו בדיונים "בבית שלכם" על אמצעי התצפית הנשלטים לאחר שעברנו דרך חצר עם כמה תרנגולות וחמור שאותו שחררנו רק כדי שיוכל לשתות מים ולאכול מעט עשבים. אך 2 לילות לאחר מכן קולך בקשר עוד מהדהד באוזני. דרך מכשיר הקשר קולך הבוטח מוציא אותנו שוב להתקפה כאשר הגענו ממש לפאתי המנהרה. באמצע הלילה כשהיה חשש האם מזהים כוחות אויב או של ידידים – אז בקור רוח ובמקצועיות ניהלת ובדקת וקיבלת החלטות אשר הצילו חיים.
והחוט המשולש לא במהרה יינתק, כי שלושתכם אורגים לי חוט אחד של חיים. חוט שאת חיי מלווים, שאת חיי מחזיקים. חוט שאני מרגיש חובה לחזק ולהגדיל בשקט ובעוצמה שאתכם כל כך מאפיינים .
אתם איתי מאז בהרבה תחנות בחיי, בשקט ללא פרסום, כמו שלימדו אותנו כלוחמים. פערי הגיל והמצב בחיים לא הפריעו לקשר עמוק בין לוחמים ולספוג את עומק הערכים שהולכים איתי במעשים, במבט ,בחיוך - וחרוטים בליבי לכל החיים.
יאיר שחל, הוא מזכ"ל תנועת בני עקיבא