זיכרון של אנשים שאינם מתהלכים בינינו יותר

מה לדמדומי יום הזיכרון, רגע לפני המעבר לחגיגות העצמאות ולפרידה של אלישע מרבו אליהו הנביא? הרב עופר אונגר מסביר את הנופלים אין רק לזכור באופן נוסטלגי, אלא ממש לדבוק בהם ובמעשיהם

חדשות כיפה הרב עופר אונגר 07/05/19 13:09 ב באייר התשעט

זיכרון של אנשים שאינם מתהלכים בינינו יותר
כיצד זוכרים את הנופלים? חיילות על קברי חללי צה"ל, צילום: פלאש 90. הדס פרוש

"כשאתה הפסקת ללכת עמד גם הזמן מלכת ומה טוב הדבר כמה נפלא ונאדר הזמן שאינו ממשיך בזרם ואינו נושא אותך לתוך השכחה או האבדון הזמן עמד מלכת באותו היום / גם אתה גם אני גם הזכרון"(רעיה הרניק אמו של גוני ז"ל שנהרג בקרב על הבופור)

בכל שנה בדמדומי יום הזיכרון, עת הולך הוא ונמוג אל ירכתי הבמה ומפנה את מקומו לצהלת יום העצמאות, אני וכך כמדומני עוד רבים מבקשים עוד רגע אחד, עוד כמה נשימות מהוד היום הזה. עוד כמה שאיפות מהאוויר הנקי והטהור כל כך השורר בעצם היום הזה.

"יום הזיכרון הוא הנשמה של יום העצמאות" התבטא פעם הרב נריה זצ"ל. מהו סודו של היום הנורא הזה? האם ברבות השנים השכלנו כאומה לעצב יום בעל משמעות עמוקה מעבר לתהומות העצב הנלווה אליו? האם יום הזיכרון היהודי שונה במהותו  מימי זיכרון של אומות אחרות המבכות את בניהם שלא שבו?

ברגעי הפרדה האחרונים של אלישע מרבו הגדול אליהו הוא מבקש לשמר את הזיכרון, להמשיך ולשאת בלבו את דמותו: "וַיְהִ֣י כְעָבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִֽיהִי־נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי:"

אבל אליהו מקשה עליו ומאמת אותו עם הפכפכותו של הזיכרון: "וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִֽי־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה:". וכך הוא  אקורד הסיום: "וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְּעָרָ֖ה הַשָּׁמָֽיִם: וֶאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו וְלֹ֥א רָאָ֖הוּ ע֑וֹד וַֽיַּחֲזֵק֙ בִּבְגָדָ֔יו וַיִּקְרָעֵ֖ם לִשְׁנַ֥יִם קְרָעִֽים:

מה באמת חשב אלישע בבקשתו? האם יכול אדם לבקש מרבו יותר ממה שיש בו? "ויכתוב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג') –'זהו הספר הוא בבחינת לב שיש למעלה, בחינת 'כתבם על לוח לבך' (רבי נחמן תורה קמא) 

הזיכרון היהודי אינו נושא אופי נוסטלגי בלבד. הוא איננו מסתפק בלבכות את הנעורים שבאו פתע אל סופם. הוא מבקש הרבה יותר מכך. הוא מבקש את הדבקות, את הנוכחות .

"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו". הזיכרון הוא היכולת לדבר, להנכיח, לעסוק ומתוך כך לחקוק את דמותו של היקר לנו מכל בסוד הנצח. הזיכרון נחקק בספר הזיכרון אך אינו מעלה אבק כספר בין הספרים אלא מונח על מפתן הלב,  והלב לימדנו רבי נחמן מקומו שם למעלה סמוך לכיסא הכבוד ופועם הוא וחי.

כך כתב השפת אמת: "ידיעה פנימית נקראת זכירה וזו זכירה שאי אפשר לשכוח. ועל ידי זכירה זו דבק הוא בנפשו". אני זוכר ועל ידי כך מנכיח את דמות היקר לי מכל. אני זוכר ועל ידי כך משתרש בדמותו ונפשי קשורה בנפשו. כוח רב יש לזיכרון שכזה. 

כשהתהלך האדם בתוכנו היה המבט כלפיו חלקי, שיפוטי, לעיתים קטנוני. לא עוד. זיכרון הנצח מאפשר מבט שלם. מבט עליון. מבט של שלום. דברים שנראו בעינינו הרי גורל מתגמדים ומפנים את מקומם לדברים החשובים באמת. זהו סודו של הזיכרון. מה נחקק בזיכרון מהיקר לנו מכל ? אם מה נמשיך ונצעד ?

בסופו של יום נישאר עם ההקרבה, עם הנדיבות, עם טוב הלב וההתגברות העצמית. מילים כאלו ואחרות ישכחו אך הניגון של האדם יישאר בקרב יקיריו לעד. זהו אולי סוד קסמו של הזיכרון, כי בהפוך על הפוך דווקא מתוך הסתלקותו של האדם הוא זוכה להווה שלם ומלא הרבה יותר. הוא זוכה להיחקק בנצח.

את הזיכרון הזה מבקש אלישע. דווקא לאחר שאליהו עם כל כובד משקלו יסתלק, יוכל אלישע לחקוק את דמותו ולהתהלך עמה על פני האדמה ביתר שאת, בצורה שלמה הרבה יותר. דווקא כך יוכל אולי "להכפיל" את נוכחותו בלבו.

הכותב הוא רב בישיבת שעלבים

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן