אליקו,
שנה וארבעה חודשים שאני לא אומרת "אליקוו!" ואתה לא עונה לי "רות רות!". כבר שנה וארבעה חודשים שאני עוד מקווה לראות אותך פתאום — בשבת אצל ההורים, או סתם באיזה מפגש משפחתי.
493 ימים בלי לראות אותך מתפוצץ מצחוק, בלי לצחוק איתך, בלי לקבל שיחת טלפון אקראית שתיגמר רק אחרי שעה לפחות. 493 ימים בלי לקבוע שבת ביחד, בלי לשמוע את דעתך, בלי להתייעץ איתך על החיים.
אליהו מאיר אוחנה הי"ד צילום: באדיבות המשפחה
חודש אחרי שנפלת, נולד לי בן שני — אחיין שכמה שמחת לשמוע שהוא בדרך, אבל לא זכית להכיר אותו. כמעט שנה אחר כך נולדה לך אחיינית. אצלנו, במשפחה שכמעט כולה בנים, פתאום הגיעה בת.
כמה שאתה היית שמח ומתמוגג ממנה.
הבן שלך גדל, אלי. מיום ליום הוא נהיה יותר ויותר אתה — במבט, בתווי הפנים, בצחוק, בהליכה, אפילו במחוות הקטנות. אתה בטח היית מתהפך מצחוק אם היית רואה איך הוא מתעקש לעשות דברים בדיוק בדרכו – בדיוק כמוך. הבת הגדולה שואלת עליך. היא עדיין קטנה, קשה לה להבין למה אבא לא חוזר.
אבל כשאני רואה אותם, אני מרגישה כמה אהבה נשארה בעולם בזכותך.
אליהו מאיר אוחנה הי"ד צילום: באדיבות המשפחה
אנחנו כאן, אלי. ממשיכים. לא בקלות, לא בלי כאב, אבל עם הלב שאתה הכרת — הלב שמסרב לוותר. אנחנו בוחרים בחיים. כל יום מחדש. בוחרים לצחוק, לחיות, לבנות, להתקדם, לבחור שלא להישבר. ככה היית רוצה, וככה אנחנו עושים.
אתה איתנו בכל נשימה, בכל החלטה, בכל דרך. אתה שורש עמוק — וגם כנפיים שמרימות אותנו למעלה. אני מתגעגעת אליך בלי סוף. אבל אני גם חיה אותך בכל רגע.
אוהבת אותך,
רות