אלי היקר,
עברו כמעט ארבעה עשורים מאז אותו יום נורא, אבל אתה חי בליבי כמו אז. היית החבר הכי טוב שלי - הילדות שלנו נשזרה זו בזו, בשכונה שבה גרנו זה מול זה, בכיתות שלמדנו יחד, ובשעות הרבות שהעברנו בבני עקיבא. אני זוכר איך בכל ערב שבת צעדנו יחד לסניף, מלאי אנרגיה ושמחה. אני זוכר את השיחות שלנו, את הצחוק שלך, את הרגעים הקטנים שהפכו אותך לחלק בלתי נפרד מחיי.
ביום שבו נפרדנו לנצח, שירתתי בחיל האויר בבסיס בנבטים. כתבתי לך בבוקר מכתב, מתעניין לשלומך (אז עוד לא היו טלפונים), ומסרתי למשרד הדואר בבסיס. לאחר מספר שעות הודיעו לי על מותך בהתקלות עם מחבלים בגבול לבנון, רצתי מהר למשרד הדואר כדי להוציא את המכתב אבל לא הספקתי - הוא כבר יצא מהבסיס. רק חודש אחרי לכתך המילים שלי הגיעו אל הוריך דרך המפקד שלך, שהגיע אליהם במיוחד כדי למסור להם אותו והמכתב הפך למכתב פרידה שלא התכוון להיות כזה.
אתה איתי תמיד - במחשבות, ברגעים של געגוע, בימי הזיכרון ובעצם בכל יום שבו אני חושב עליך. אני עדיין יכול לשמוע את הקול שלך, לראות את החיוך שלך, להרגיש איך היית שם בשבילי בכל רגע. לא משנה כמה שנים עוברות, החברות שלנו נשארת חיה בתוכי.
היית חבר אמיתי, כזה שתמיד היה אפשר לסמוך עליו, לצחוק איתו, להתייעץ איתו, להיות פשוט אני לידו. אני מתגעגע אליך כל כך, אל הרגעים הפשוטים של יום-יום, אל התחושה שהיית כאן ושנמשיך לחלוק חוויות יחד. הלכת מאיתנו בגיל צעיר מדי, אבל אתה תמיד איתי - בלב, בזיכרונות, באהבה שנשארה ולא תיעלם לעולם. אוהב ומתגעגע.
גיל