כותבים לנופלים "חיית את חייך הקצרים במלואם כאילו כל רגע ידעת שזה הולך להסתיים"

ישראל, חי שנים שאתה לא איתנו.

ביום אחד ביולי, ביום ה-22 בחודש בשנת 2004, כתבת מכתב ללשכת הגיוס.

וכאילו כבר נשאת על גבך את כל שנות חייך הצעירות, כתבת ללשכת הגיוס: 

"הנני ישראל שר שלום"

כתבת הנני והסברת שקיבלת זימון לגיוס בני ישיבות, ומכיוון שאינך כבר בן ישיבה, ביקשת לקבל תאריך גיוס חדש. ושוב, השתמשת במילה הנני. בלי י' אחרי הה'. 

אתה חיית את חייך הקצרים במלואם. העומק שהיה בך וכובד החיים כתפיך הצעירות, כאילו כל רגע ידעת שזה הולך להסתיים. למרות, שבטוחה אני שלא היית מעוניין בזה עד לאותו רגע של יאוש שהגעת אליו ולא מצאת ממנו מוצא. 

הלוואי שהיית שם, אתה לצידך, מספר ומסביר לך שיהיה טוב

"רק תשמור על כל רגע טוב שיש"

מישהו שיזכיר לך שהמלצת וכתבת:

"מסובך זה רק בחוט וגם אותו מתירים"

הלוואי והיית מתקשר אלי לרגע, שאזכיר לך ש:

"האהבה תמיד מנצחת"

תאריך הגיוס ב 25/7/04, של בני הישיבות, בוטל עבורך, ולא הלכת. ישבת בבית עוד כמעט שנה וחיכית לתאריך חדש, שהגיע רק במרץ.

במרץ התגייסת. לא הגעתי איתך ליום הגיוס 28/3/05. כתבת לי: 

"הלכתי לישון בבקום כי לקח זמן לשבץ אותי... היום לא עובר לי... בסוף שיבצו אותי להנדסה קרבית"

לחברה שלך פירטת קצת יותר. כמה געגועים ואהבה היו בך.

ישראל, הכל נגדע יום אחד. ולנו נשאר הגעגוע.

אוהבת ומתגעגעת, 

אחותך תהילה.

עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ, אחיו של סגן אוריאל פרץ ז''ל ורס"ן אלירז פרץ ז''ל יחד עם נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז''ל יחד עם אחים שכולים ומתנדבים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, מכל גווני החברה הישראלית.