סגור
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

"מודה לקב"ה על כל הטוב שנתן לי ועדיין שואלת אותו - למה?"

לפני 28 שנה, נהרג עזרא אשר ז"ל, בן זוגה של דניאלה וקסלר, בדרום לבנון. כעת, כשילדיה כבר גדולים יותר מגילה בזמן שעזרא נהרג, היא כותבת לו על הימים היפים שהיו להם יחד, לפני שהוא הלך ולא חזר, ותוהה איזה אבא ובן זוג הוא היה הופך להיות

דניאלה וקסלר (ראובן)
א באייר התשפא
,
13 באפריל, 2021 18:08

צילום: סטודיו כיפה

עזרא,

בעוד שלושה ימים ערב יום הזכרון תשפ"א (2021).

28 שנה (פחות 35 יום) מאז שנהרגת. 28 שנה מהיום הקשה בחיי ומידי שנה זה שבוע קשה, שבוע שאני לא אני, שבוע שאני מתקשה להתרכז ולעבוד, סף הסבלנות שלי קצר מהרגיל וזה תמיד מפתיע מחדש - הרי אתה חסר כל השנה אבל משהו באוויר, באווירה שונה.

ובעצם מאיסרו חג פסח מתחילה התקופה הקשה של השנה. אני זוכרת אותך בביתי כשקיבלת את בשורת האיוב על מותם של אלעד, בארי ופיטר. השבת האחרונה שהיינו יחד. אותו מוצ"ש האחרון שבילנו יחד (בדיעבד מזל שהתעקשתי שנשאר לבד בבית ולא נצא עם חברים), ואז הפרידה בראשון בבוקר. כמה דאגתי בכל פרידה, אבל אתה היית אומר לי "אם צריך לקרות לי משהו, זה יכול לקרות גם ברחוב". ולא, זה לא קרה ברחוב...

זוכרת את שיחת הטלפון האחרונה בה דיברנו בחמישי בערב, שלושה ימים לפני שנהרגת, המכתב האחרון שקבלתי ממך ביום שישי שכלל את הצוואה שהשארת לי.... ואחר כך רגע קבלת ההודעה, 40 יום מאיסרו חג, יום נפילתך ד סיון תשל"א 24.5.93.

ואת צוואתך אני ממלאת, ולאו דווקא בגלל שביקשת אלא כי אלו החיים, כי אני בחרתי בחיים.

ההתחלה הייתה קשה, קשה מנשוא. היום במרום גילי, כשילדיי הבכורים כבר יותר גדולים ממה שהייתי כשנהרגת, אני לא מבינה מאיפה היו לי הכוחות להמשיך.

עדיין זוכרת במחשבותיי, אך גם פיזית בגופי את חוסר היכולת לנשום, חוסר היכולת להאמין שאוכל להמשיך.

כל כך הרבה עבר מאותה הפעם האחרונה שהיינו יחד. התבגרתי, הקמתי משפחה שאני גאה בה. התעניינת בלימודי האחיות שלי דאז, היית שואל ומתעניין איך הולך במחלקות – וגם היום אני עדיין  באותו מקצוע.

ואיפה אתה בכל זה? עולות בי מחשבות - איפה הייתי אילו? האם הייתי מי שאני היום? האם ילדיי היו מקבלים את אותו חינוך שבעלי ואני נותנים להם? מי היו מעגל חבריי? ובטח כמו כל זוג גם לנו היו הוויכוחים וחוסר ההסכמות שלנו – מעניין על מה היו חילוקי הדעות שלנו. מוצאת את עצמי לעיתים מדמיינת שיח ביננו, התייעצות איתך.

מדהים אותי כל פעם מחדש  איך השנים חולפות. כבר יותר שנים שאינך פה פיזית מאשר שחיית. הכרנו 6 שנים, היינו זוג 8 חודשים ו-28 שנה שאתה כבר לא כאן ועדיין כל כך נוכח.       

אתה צץ ועולה במחשבותיי בעקבות שיר שאני שומעת, מקום, שיח, ולפעמים סתם כך פתאום. ועדיין אחרי 28 שנה אני מתכווצת, מחסירה פעימה, מתקשה לנשום לרגע. אך היום גם יכולה לקחת שוב נשימה ולחזור לעצמי .

בעלי וילדיי מעולם לא פגשו אותך, אך הם בהחלט מכירים אותך ואתה חלק מהשיח בבית.

אני בחרתי בחיים, ממשיכה בחיי, מודה לקב"ה על כל הטוב שנתן לי ועדיין שואלת את הקב"ה למה?

אוהבת ואוהב אותך לנצח,

אתה חלק מחיי, חלק  ממני,

דניאלה 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עמית סגל צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

עמית סגל נגד התקשורת הישראלית: "אין כאן סימטריה"

קרא עוד