עברו למעלה משש שנים ואני חושבת מה לספר לך ועליך. יש שאומרים לי ששש שנים הן די זמן כדי לשכוח, כדי לא לכאוב באותה שאת. היום אני יודעת מה משמעותה של המילה געגועים. מין רצון עז כזה לראות, לגעת, להיות איתך ולו רק לרגע. לדעת מה אתך, אם אתה צריך משהו. לומר לך שאנו כל כך זקוקים לך פה בעולם המשתנה הזה. נולדנו שנינו בקיבוץ. בתור ילד לא אהבת וכעסת שקראו לך "ניב חזון" מספיק "ניב" אמרת, ואכן השם המיוחד הזה הספיק כדי לתאר אותך, כדי לקרוא לך.
כבר בתור ילד היית אחר. תמיד מעודכן במה שקורה. בגיל צעיר בהיותך בן שמונה כתבת מכתבים למנהיגים כי רצית לייסד מפלגה וחבריך חיכו להיכן תגיע גם בתחום הפוליטי. כשעברנו לעיר, לפתח תקוה, השתלבת מיד בכיתה והפכת למנהיג בתוך חבורת ילדים שלא הכרת לפני כן.
כזה ילד עם דרך עצמאית משלו לראות ולעשות את הדברים. היית שונה מאיתנו אחיך הגדולים. פחות שקדן שלא צריך. אימא הייתה מאד מודאגת כיצד תלמד לבחינות הבגרות כשאינך יודע לשבת וללמוד ולהכין שיעורים כמו שצריך. אבל כשהגיע הזמן ללמוד לבגרות, כולנו הופתענו מהיכולת שגילית, מהדבקות שלך במשימה, הרצון העז להשיג ציונים גבוהים עם ידיעה ברורה לגבי חשיבותם.
לפני הצבא נסעת לחו"ל. ארגנת כמה חברים שהתגייסו כמוך מאוחר ונסעתם לאירופה במסגרת משלחת נוער. חזרת עם דעות חדשות על החיים. עם ראייה שהצבא ומלחמות אינם הכרח ויש נוער שחי את חייו אחרת לאחר לימודיו בתיכון. האמנת בשלום בכל ליבך ורצית שהוא יהיה הפתרון. הגיוס שלך לצה"ל ליווה אותי בחשש כבד. רציתי שיהיה לך טוב וכשראיתי כמה חשובים לך המדים דאגתי בקשריי הישנים בצבא שיהיו לך מדים יפים יותר, עם כיסים במקומות הנכונים. סייעתי בעקיפין שתגיע לחטיבת הנחל.
ליווינו אותך בעשרת החודשים בהם הספקת לשרת. שמענו את נשימותיך הקשות כשהיית בא הביתה בשבתות. לא ויתרת לעצמך למרות שמחלת האסטמה ממנה סבלת, הייתה קשה והכבידה בכל תקופת השרות הקצר.
מימין - ניב ז"ל אבי, האח הבכור, ומיכל, בילדותםצילום: אלבום משפחתי
לא אהבת להצטלם אבל אהבת את המדים ואת תג הנח"ל שקבלת עם הצטרפותך לחטיבה ולכן דאגת, כאילו ידעת כמה חשובות יהיו תמונות אלו בעתיד, להצטלם. להצטלם עם הרובה, בפוזה קשוחה אבל אמתית, ללא חיוך אבל עם מבט המסתכל למרחקים ומחכה לעתיד הטוב באמת.
והכול נגדע בבת אחת. נפלת בקרב הלילה שהסעיר את המדינה, "ליל הגילשונים". כשבאו לשאול עליך ביקשתי שיאמרו את האמת, שהיית ילד נהדר אבל עם חולשות ומעלות כמו לכולנו. לא תיארתי לעצמי עד כמה אתגעגע, עד כמה ארצה לספר עלייך עוד ועוד, עליך ועל כמה שאתה חסר בחיי. ואתה חסר.
בבוקר כשאני נוסעת לעבודה והשמש זורחת מעליי אני חושבת האם היית אוהב את השיר החדש המתנגן ברדיו. קשה לי גם היום ללכת לסרט חדש כי אין לי את חוות הדעת שלך לגביו. אני שומעת על השינויים המתרחשים בארץ ובעולם וחושבת כיצד אתה היית מגיב עליהם. למי היית מצביע בבחירות. מה היית לומד באוניברסיטה ואולי כבר היינו רואים אהבה חדשה בבית. חסרה לנו אווירת הנעורים שלך והרצינות בה ידעת לחיות את החיים. חסרים החברים והמוסיקה החדשנית. חסרה לי אהבתך לביתי הגדלה. השיחות בינינו, הבדיחות עם אבי אחינו הגדול, הרצון להיות קרוב להורים, הציניות והמריבות הקטנות עמם. ההתלבטות לגבי המשך החיים. הכול רווי בגעגועים שלא מסתיימים ואתה חסר ואיננו.
מתגעגעת, מיכל