שלום אשר מה שלומך?
אני יודע שאתה שם למעלה, אומרים שמי שנרצח על קידוש השם נמצא שם במקום טוב, קרוב לכיסא הכבוד, אז אני בטוח שאתה נהנה שם מזיו השכינה אחי.
אנחנו פה מתגעגעים אליך, מאז הפיגוע הנורא במכינה, בלילה קשה ומר שבו נרצחת אתה ועוד ארבע מהחברים עברו הרבה שנים, אבל הגעגוע והכאב חוזר לפעמים ישר ללב.
במיוחד זה קורה בימי זיכרון, ביום האזכרה שלכם ושלך וגם בשבת בר המצווה שלך. מאז הרצח אנחנו בכל שנה, גם תוך כדי השירות הצבאי, הלימודים באוניברסיטה, החתונות, גידול הילדים וגם בשנה האחרונה עם הגבלות הקורונה נפגשים עם שירים, דברי תורה ואווירה טובה.
בושי אף פעם לא שוכח, כולם באים, גם אורן מביא גיטרה וניימן אפילו בא להופיע יום אחד ממסעותיו בחו"ל, גם הרב ירמי מגיע וביחד אנחנו נראים כמעט כמו פעם. כמעט כולם התחתנו, ליואב יש כבר חמישה ילדים, ודרור הולך להיות שכן של בושי היית מאמין?
לפני שנתיים טסנו ביחד כל מחזור ט' של המכינה וגם חלק מהרבנים הצטרפו למסע ברומניה מטעם עמותה מיוחדת שנקראת "בשביל המחר" טסנו למקום פסטורלי ברומניה ושם נפתחו הלבבות של כולם, זה היה מסע מרגש ומעצים מאוד שבו כולנו וגם אני התחברנו יותר להתמודדות עם הכאב, עם השכול, עם הקשיים. למדנו שאפשר לתת גם להם מקום.
הקשר עם המשפחה שלך לא התנתק, מאז הפטירה של אמך רבקה עליה השלום הקושי והחסר נהיה גדול אף יותר, אמך הייתה אישה מיוחדת עם לב טוב ומחויבות גדולה למשפחה, אישה מעוררת השראה שהמשיכה בעיסוק שלה למרות הקושי הרב שלה וגם סיימה דוקטורט.
כל פעם בפורים שהיינו באים עם הרב שלומי היא התרגשה ושמחה כל פעם מחדש. גם את עמוס ואריאל האחים שלך תמיד פגשנו בשמחה, והם שומרים על אבא.
אני מתגעגע בעיקר בימים גדולים, בברית של הבנים שלי אני חשבתי עלייך, חשבתי כמה ילדים היו לך... מן הסתם הרבה.. ומן הסתם הייתי עכשיו לומד תורה וממשיך כמו שרצית, היית עכשיו אברך עם משפחה גדולה ומתוקה.
המנהג שלימדת אותי של כריכת התפילין בקיפול אחרי התפילה בכל צד, 6 לכיוון הזה ו6 לכיוון הזה לזכר ששת המיליונים שנרצחו בשואה, רק שתדע שאני עדיין עושה אותו, וגם נשאר לי עוד קצת מהרצועות אז אני עושה ככה על הצד ב 90° עוד חמש לזכרך ולזכר טל ערן אריאל ואריק הי"ד.
גם בימי החגים, במיוחד בימים נוראים אני חושב עליך, השנה גם "בזכות" מנייני הקורונה זכיתי להיות חזן בראש השנה וביום כיפור ובמזמורים ובפיוטים הדברים והזיכרונות חזרו אליי, נגעו ולא נתנו לי מנוח, הזיכרונות לא נגמרו אלא רק התעוררו.
השנה בחזנות מאוד רציתי שהילדים ישירו איתי את "אבינו מלכנו" במנגינה של משפחת ואך, המילים והלחן נגעו בי, זה ממש החזיר אותי לשם, לתקופה של המכינה, של גוש קטיף.
אני חושב שיום הזיכרון הוא כמו ראש השנה, הוא יום קדוש, ולכן לשיר את המכתב הזה בתפילה הנפלאה הזאת זה מתאים גם היום: "אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון מגיפה ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזרה רעה ושנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך" ובגלל שאתה הקרוב לכיסא הכבוד אחי, תשיר את זה גם למעלה.
מתגעגע דן