אבינעם היקר,
בשבוע שעבר מלאו 19 שנה להסתלקותך ולראשונה אני יושב וכותב לך.
אני כותב שורה ומוחק, ושוב כותב ומוחק, כי האם באמת יש לי למה לומר? האם יש לי יכולת להביע את הריק הגדול שהשארת אצלי? זמן רב כל כך עבר. 19 שנה זה פרק זמן גדול מספיק כדי לתהות איזה אבינעם היה מתפתח ממך?
עלית לגנזי מרומים (איני יכול לכתוב עליך נרצחת. זה כל כך משפיל בעיני ובמיוחד לך הבחור הארץ ישראלי עם החוסן הגופני, עם הבריאות הנפשית, והאופן בו נהרגת כל כך פאסיבי, ברגע אחד, כל כך לא אופייני לך) בגיל 26. וכעת, כעת אנו בני 45, כל כך הרבה חווינו ב-19 השנים הללו.
מה אתה היית חווה לו היית חי? איזה בית היית מקים? מה היה אופיו? מה היית אומר על העניין הזה ומה היית אומר על העניין ההוא. זה כל כך הרבה פעמים פוגש אותי אבל תמיד זה נשאר אצלי כחידה סתומה שאין לי יכולת לפתור.
אנו את בתינו הקמנו, התחתנו (כמובן שאתה זוכר זכיתי וליווית אותי יחד עם אלי ביום חופתי) הולדנו ילדים ויש מבינינו שכבר זכו להשיא ילדיהם.
19 שנה, כל כך הרבה דברים שהם ציוני דרך עבורנו. בצד הלאומי ובצד הפרטי. לידת הילדים, חגיגת שלוש בנות המצווה וחגיגת בר המצווה של נעם שלנו הקרוי על שמך. וכמה חסרת לי שם, כמה הייתי גאה בבני נעם. כמה יפה הוא קרא את הקריאה בתורה, כמה קשה לו הקריאה אבל נעם הוא בעצם אבינעם, אותה תכונה של נחישות של דביקות במטרה שלא לוותר גם אם מאוד קשה. ממשיכים בדרך העולה מעלה עד להשגת המטרה .
אני כותב שורות אלו ואיני מאמין שגם אחרי 19 שנה עיניי רוטטות ומתמלאות בדמעות על החוסר הגדול שהשארת בלכתך. בעיקר על מה שלא הספקת, כי בטח שהיינו לומדים ממך, מתווכחים ומבררים מה האופן המדויק יותר של עשיית הדברים ומכך גם אנו היינו מתעלים.
כאמור לא רק בצד הפרטי הבירור והמפגש איתך חסר.
עמנו עם ישראל הנפלא מאז לכתך עבר כל כך הרבה טלטלות כל כך הרבה בירורים נוקבים.
כיצד אבינעם היה מגיב, מנתח את המציאות הזאת?
לפעמים לא צריך בירור אלא פשוט חסר אבינעם אחד שיעמוד ויאמר בהחלטיות הכל-כך אופיינית: זה מה שנדרש מאיתנו ואתה זה נעשה.
מלחמת לבנון השנייה 4 שנים אחר לכתך. רגע לפני הכניסה ללבנון. מתארגנים חוששים ואולי גם מפחדים. מתחילים לעלות קולות. קולות שצרמו באוזן. מה לנו כי נכניס ראשנו במלחמה אם אין ציוד ראוי. אם לא התאמנו מספיק. קולות - "אני לא מסכים להיכנס ללבנון", ודברי הרמב"ם עולים מנגד, בהלכות מלכים ומלחמותיהם "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם".
אבל לא קול גבורה אנכי שומע כי קול ענות אנכי שומע, ואשב בדד כי ניטל עלי ואדום. ונשמתי זועקת אין כי האיש ההוא החי בחייו חיי אמת ומשמיע קול גבורת אמת חסר כאן ואיננו.. אבינעם איננו.
אתה חסר לנו איש יקר ואהוב.
געגועי לא פגו.
אוהבך אהבת נפש.
אורן
אבינועם אלפיה ז"ל מימין, ואורן סיטבוןצילום: באדיבות המצלם